החשיכה ירדה בגנו
של לואיג'י מולייר, וכל האורחים שעוד הסתובבו בחוץ נכנסו פנימה. לא היו הרבה מהם.
משפחה; חברים ותיקים; כמה אנשים שהיה חייב להביא בשביל הנימוס. תמיד יש כאלה. כמו
הזוג שנשאר אחרון בחוץ, נשען על הגדר וניסה להתרחק מלואיג'י כמה שרק יכל.
הזוג הזה הוא זוג מעניין ביותר, אבל כבר יוצא לואיג'י עם חברתו הצעירה אל הזוג,
קורא להם להיכנס פנימה. הם הנהנו, תירצו שהם אוהבים את הדמדומים והבטיחו שייכנסו
במהרה. טוב. לואיג'י וחברתו נכנסו פנימה. במילא לואיג'י לא סבל אותם.
חברתו הצעירה של לואיג'י נקראת קלרה והיא באה ממשפחה דרומית, משפחת סנדיאגו. קורות
משפחת סנדיאגו לא מעניינים יותר מדי. מעבר למוצאם המתפתל אל תקופת רועי המדבר,
חייהם אינם מרתקים, אפילו משעממים במידה כמו כל חיים של אנשים רגילים. ראש המשפחה,
ברנרד סנדיאגו, כבר צולע על רגל אחת והוא יושב על הכורסה היחידה שעמדה בקצה הסלון.
זה הותיר לו מקום של כבוד שבו היה יכול להדגיש את סמכותו כאביה של קלרה. אישתו,
שנמצאה באותו הזמן בתא השירותים הקטן בסוף המסדרון הצהוב מצד ימין, מבלה את רוב
הערב בלפטפט עם עם חברתה של בתה הבכורה ולהראות לה שהיא מנוסה בחיים לא פחות ממנה.
גם ברנרד וגם אישתו היו גאים מאוד בשתי בנותיהם, וכך הם חזרו והזכירו זאת לשאר
אורחיו של לואיג'י מולייר כל אותו הערב.
הזוג, שעוד עמד לו בחוץ, נשען על הגדר, מקשיב לרוח ומנסה להתעלם מהשאר, די נכשל
במטרתו. האחד החזיק את כתפי השנייה ובכמה פסיעות איטיות הם נכנסו לביתו של
לואיג'י, והוא, במורת רוח קלה, מייד פנה והתחיל לשוחח איתם. הוא ניסה להחמיא לחבר
ילדותו, ברודי באנד, על חברתו החדשה שהייתה, באורח פלא כלשהו, אחותה הגדולה של
חברתו, קלרה. הם החליפו ברכות וחיוכים, מעט מאולצים, והחליפו נושא למשחק הכדורסל
שברודי חיכה לו כל אותו השבוע. הוא עודד את לייקרס, והתפעל מכל המהלכים והקליעות
המדהימות שהובילו את הקבוצה לניצחון. לואיג'י חייך חלושות והוציא שהוא עודד את
הניקס. ברודי ניסה להתנצל והופרע על ידי מישהו שזכר כחבר והרבה זמן לא ראה. וכך
נושא השיחה נותק.
"והכי מעצבן
זה, שיומיים אחרי שהתחלתי לצאת איתה כבר שמעתי על החבר החדש של אחותה. ומי זה יכול
להיות! ברודי, הילד המושלם, בעל המזל, זה שמעולם לה הצלחתי לעקוף. ועוד עם אחותה הבכורה. למה? אני שואל בכנות.
הוא ידע? איך זה, אני שואל את עצמי, תמיד, ולא משנה במה, הוא מצליח לעשות יותר טוב
ממני. איך זה, שאני תמיד יוצא כאחד שלא היה רציני מספיק, זה שהמזל לא עמד לצידו.
בבית-הספר תמיד הוא קיבל 'טוב מאוד', ואני רק 'טוב מספיק'. תראו אותו, מדבר עם חבר
ילדות של קלרה, מהנהן למשפטים של ברנרד. למה בעצם קלרה הזמינה אותו, למה זואי לא
יכלה לבוא לבד?"
מרייט סנדיאגו
מצאה לבסוף את בתה הבכורה זואי, שהייתה עסוקה כל אותו הזמן בחצר, יושבת בכסא
הנדנדה במרפסת, מתנדנדת. אימה לא הייתה מרוצה מההתנהגות שלה עם חברה החדש. מאז
שעברה לגור איתו כבר לא שומעים ממנה, רק בקצת אימיילים ובביקורים לא צפויים של
המשפחה, מרייט יכלה לראות שבתה הבכורה מאוהבת עד קצות האוזניים. היא מאוד שמחה
בשבילה, ועשתה לא מעט מאמצים להראות לבתה הצעירה קלרה עד כמה עליה לקחת דוגמה
אישית מאחותה הבכורה זואי. אומנם עליה לתת לה ולברנרד יותר אינפורמציה אינטימית
ולא להסתגר עם אהובה העתיד לבוא, אבל חוץ מזה, מרייט רצתה שקלרה תתנהג בעתיד כמו
זואי, ומאותם סיבות. קלרה מעולם לא סבלה את העקיצות האלה, אבל כאשר חודש לאחר מכן
היא החליטה לגור עם חברה החדש, לואיג'י, היא לקחה אומץ ואמרה לאימה תודה. מרייט
עברה את הבלבול מהר ונאמה נאום מוכן מראש לקלרה, כל-כך עוקצני עד שקלרה לא חזרה
לבקר אותה מאז. אבל היא הרשתה למרייט לבקר אותה בגלל אביה, ברנרד.
לואיג'י יצא החוצה ובדק אם הן בסדר, ומרוצות מהערב. הן הנהנו והוא נכנס פנימה. הוא
חייב לגמור עם הערב הזה. ברודי קלקל אותו. לכן, הוא התנצל בפני אורחיו ואמר שהוא
עוד חייב לעבוד על משהו חשוב למחר וביקש מהם לא להתעקב כל-כך. זו לא הייתה בקשה
מנומסת, אבל ללואיג'י לא היה אכפת. איך זה, הוא עדיין מלמל כשליווה את אחותה של
חברתו אל הדלת ביחד עם בן זוגה, ברודי באנד. מה קרה...
"שבוע לאחר
מכן הזוג בראון עזב את הבית שנמצא לידינו, ומי לא עבר לשם, אם לא הזוג ברודי באנד
וזואי סנדיאגו, כפי שהם אמרו, כדי להיות קרובים. איך זה? בבית שלהם יש חדר וחצי
יותר ממה שיש לנו, והם קנו אותו באותו המחיר. הזוג בראון היה כבר זקן ולא דרש כסף
רב, ובאנד קפץ על המציאה. ועכשיו אני צריך לסבול את הפרצוף המאושר שלו יום אחר
יום, משחק כדורסל אחד אחרי השני. והוא תמיד מנצח, אין מצב שהקבוצה שאני מעודד
תנצח, ולו פעם אחת. איך הוא עושה את זה..."
בשעה שלוש
בצהריים יצא לואיג'י מהבית עם דלי גדול מלא במים. הוא צעד לאט, כדי שהמים לא
ישפכו, ובאמת המים לא ראו את מקומם על הקרקע נוח. כשהגיע למעוז חפצו הוא היטה את
הדלי והמים נשפכו אל גבעת אדמה הפוכה. לואיג'י חייך בסיפוק. הוא השקה עץ חדש ששתל
אתמול, בדיוק בפינת החצר הגובלת עם חצרו של באנד.
בדיוק באותו הזמן יצא ברודי מהמרפסת האחורית של ביתו ובידו צינור. הוא התקדם אל
פינת חצרו, שהייתה צמודה לפינת חצרו של לואיג'י, והתחיל להשקות גבעת אדמה חפורה.
שני השכנים הביטו זה על זה.
"גם אתם קיבלתם את האשוח ממרייט?" התעניין ברודי.
"כן. אני רציתי לשתול פסיפלורה, אבל קלרה התעקשה שנשתול אותו בגלל שזוהי מתנה
ממרייט."
לואיג'י סיים. הוא הרים את הדלי ופנה חזרה אל הבית.
"אני מקווה שאתה מתכוון לבוא בשישי בערב," צעק ברודי אל לואיג'י המתרחק,
"אליפות אירופה בכדורסל, בית ראשון!"
"אולי, אם יהיה לי זמן." הפטיר לואיג'י ונכנס חזרה לביתו.
"והנה האוטו
החדש שלנו!" קרא ברודי והרים את הכיסוי. שכנו החדש, לואיג'י מולייר, עמד לידו
ושקע בבאסה. מולו הייתה מכונית ניקספיד 42 איכותית, מהדגמים האיכותיים ביותר
שנוצרו בשלוש השנים האחרונות.
"יפה, לא?" התפעל ברודי וליטף את זגוגית הצד.
"כל-הכבוד, ברודי!" קראה זואי וחיבקה את חברה בחום. קלרה הציצה בלואיג'י
שעמד לצידה.
"מתי המכונית החדשה שלנו תגיע?" היא ניסתה.
"שבועיים, שלושה, הם אמרו שברגע שתהיה אחת פנויה הם ישלחו אותה לי. היא מאוד
פופולרית." הנהן לואיג'י.
"אני נהגתי בה, ג'י, ואני אומר לך, ממש מרגישים שהמכונית הזאת יכולה לסוע
מהר! זה משהו בגודל המנוע, אני חושב. והמושב כאילו תכננו אותו בשבילי. והמחיר היה
מבצע. ממש חלום!"
"אין ספק." חייך לואיג'י.
"נו, מה את
אומרת?" שאל לואיג'י כשקפץ מהמכונית וחיבק את חברתו.
"זו המכונית החדשה?"
"אהא. דגם קארליייקס, מחיר בינוני, איכות בינונית, לא יותר מדי, לא פחות מדי,
בדיוק בשבילנו." לואיג'י טפח על השמשה הקדמית וחייך אל קלרה.
"חשבתי שהיא תהיה יותר..." קלרה השתתקה פתאום. "היא כל-כך יפה,
ג'י, כל-הכבוד." קלרה נישקה אותו והוא נישק אותה בחזרה.
"במשך
חודשים אני יושב בחדר העבודה שלי, מתייאש מול המחשב בניסיון לעצב לוגואים ואתרי אינטרנט,
ואני מציץ מהחלון המערבי ורואה את חדר העבודה של ברודי, והוא כל הזמן מדבר בטלפון.
אפשר להשתגע מהצילצולים. הוא נכנס למכונית המבריקה שלו מתי שהוא רוצה ונוסע
לאנשהו, וחוזר מלא התלהבות חזרה למשרד ואז הוא לא יוצא משם לפחות שלוש שעות. הוא
אדם עסוק, מוכשר ומצליח. ואני עדיין תקוע מול המחשב שלי, עם הלקוח שלא מחליט באיזה
גוון של כחול לצבוע את תגובות הכתבות המתפרסמות. בלי התפתחות."
בבוקר סתווי אחד
נשמעה צעקה מחדרו של לואיג'י מולייר וחברתו הצעירה קלרה סנדיאגו מיהרה במהירות אל
חדרו. היא פתחה את הדלת, ומצאה אותו שוכב על המיטה וחיוך גדול נסוך על פניו. הוא
צחקק.
"מה קרה?" שאלה קלרה בפחד.
"גמרתי את הספר. סופסוף. לא סיפרתי לך, נכון?"
"איזה ספר, על מה אתה מדבר?"
לואיג'י קם מהמיטה וחיבק אותה חזק. "בזמנים הפנויים שלי כתבתי ספר עלילתי,
כזה פנטסטי, קוראים לו 'הפילים שלי' והוא מספר על חבורת חייזרים שחוטפת את הפילים
היחידים שידעו לדבר. אני חושב שזה יכול להצליח, וגמרתי אותו סוף כל סוף!"
"אבל- מה?"
לואיג'י קפץ במדרגות בצחוק ויצא החוצה. הוא נכנס למכונית והתחיל לסוע. קלרה נשארה
במקום כמה זמן, ואז, בגיחוך, נכנסה לחדר השינה ונשכבה.
צלצול בדלת נשמע.
חבר מהחדר השני שאל את ברודי מי זה בזמן שהוא מיהר אל הדלת. ברודי פתח אותה, וראה
את לואיג'י מחייך אליו.
"ג'י, באת בדיוק בזמן –"
"ברודי, אתה לא תאמין מה קרה."
ברודי הופתע.
"מה קרה?" הוא שאל בסקרנות.
"כתבתי ספר, נסעתי לעורך לשוני, ועכשיו הוא עובר שכתוב אחרון לפני ההוצאה
לאור." לואיג'י פלט את המילים בהתנשפויות קצרות והרחיב את חיוכו.
"זה נהדר!" ברודי טפח על שכמו של לואיג'י. "כל-הכבוד!"
"מי זה?" נשמעה הצעקה החוזרת מהחדר השני. לואיג'י הבחין לפתע במספר
אנשים יושבים על הספה, מדברים, צוחקים, ומוזיקה אטומה נשמעה מחלק אחר של הבית.
"בוא תיכנס." הזמין אותו ברודי. "יש לי מסיבה קטנה, לכבוד התסריט.
זה שגמרתי לכתוב שלשום. הוא עבר עריכה לשונית והוזמן אצל חברת וורנרברוס. עכשיו
אתה קולט, עיצבתי את הדמויות ככה שהשחקן האידיאלי למלא את החבר הטוב ביותר של
הפרוטגוניסט שלי יהיה אני! אני רוצה להציע להם את זה, לא נראה לי שהם
יסרבו..."
"לא, זה בסדר." עישן לואיג'י. הוא נראה כמו נר דלוק ששמו עליו כוס
זכוכית הפוכה ואפשר לראות איך החמצן נגמר והנר נכבה לאיטו. "זה בסדר, אני
בדרך אל המשפחה עכשיו."
"חבל. טוב, פעם אחרת. ד"ש לסוזן." לואיג'י יצא בכבדות. ברודי עמד
לסגור את הדלת. באמצע הוא עצר. "שישי בארבע, הבטחת. הפעם אנחנו מעודדים את
אותה הקבוצה."
"אולי." התחמק לואיג'י והתחיל לרדת בשביל הכניסה.
"עכשיו אני
כבר לגמרי אבוד. עודדנו שנינו את אנגליה, אבל הוא חשב שיהיה כרטיס אדום עד המחצית.
אני אמרתי שאין סיכוי, כי אנגלים הם אנגלים - מאוד מנומסים. הפלא ופלא, אחד האנגלים התעצבן
שהם לא מנצחים ועשה עבירה כל-כך מרושעת שהכרטיס האדום היה אדמדם חיוור יחסית למה
שהוא עשה. זה לפחות מה שברודי אמר, אני הייתי יותר צנוע."
בוקר חורפי קר.
לואיג'י מולייר יוצא עם דלי המים, אל עץ האשוח שלו. הוא לא ידע למה הוא עושה זאת
עוד ועוד – האשוח אובחן והוכרז כמת כבר לפני שבועיים, אבל הוא לא רצה שברודי ידע
על זה. הוא ניגש אל הפינה ושפך מים. כשהרים את ראשו, הוא גילה את ברודי מביט בו.
"הוא לא יותר טוב מאתמול, אתה יודע." ברודי השתעל קצת. הוא חיכה לתשובה.
"אתה בסדר?"
"כן. לא כל-כך. בעצם, אני לא יודע." לואיג'י הסתכל על עץ האשוח המפואר
של ברודי באנד, שחלק מעלוותו נפלה בגינתו של לואיג'י. "תגיד לי, העץ שלך ושלי
היו מאותו הסוג?"
ברודי לא הבין. "העץ שלך ושלי עדיין מאותו הסוג."
לואיג'י נאנח. "הוא מת."
"מי?"
"העץ."
"אז שתול עוד אחד. בסך הכל עץ. אז האדמה לא הייתה טובה –"
"זו אותה אדמה אצלי כמו אצלך. טוב עזוב. אני הולך." לואיג'י פנה.
"רוצה פינגפונג?" שאל ברודי לפתע.
לואיג'י סירב עם הראש והמשיך בדרכו.
"נו, רק הפעם. אני אומר לך, אני גרוע בפינגפונג!"
"אין סיכוי. אני גרוע יותר, כנראה."
"ברביעי
במאי התחתנו, אני וקלרה. זו הייתה חתונה צנועה, משפחה, חברים, עבודה, ברודי באנד,
לא גדולה במיוחד. וגם לא מוצלחת במיוחד. עוגת מרציפן לכלכה שמלה שעולה יותר מהכנסה
חודשית שלי, מזל שלא הייתי צריך לשלם עליה. הייתי צריך לשלם על הניתוח להוצאת
זכוכיות מהרגל של בקבוק יין שהתגלגל ממקומו. כולם חשבו שהיין היה הדם שלי, בגלל
שהיה אדום. כך שהיה נורא. במחשבה שנייה, חוץ מקלרה, שהתנהגה כמו עלמת חן יפהפיה,
רק הנאום של ברודי היה טוב. הגעתי כבר למסקנה שכל דבר שהוא עושה, הוא עושה טוב, אז
מצידי שינאם כל החתונה.
ברודי התחתן שלושה חודשים לאחר מכן, ברוב הדר ופאר, עם תזמורת שלמה, מלא אורחים,
כולל צוות השחקנים של הסרט החדש שלו, המספר על חבורת בנות-עשרה שיכולות להפוך
לעצים, ועל מערכת היחסים ביניהן לבין חבורת בנים, שיכלו להפוך לחיות. מסתבר שיש
לזה הרבה קונים, ויותר טוב מזה, החתונה שלו הייתה מלאה באנשים חשובים ובני-עשרה.
זו הייתה חתונה מושלמת, שום דבר לא השתבש, בעצם חוץ מהנאום שלי. אפילו אם הייתי
מקריא מהספר 'הפילים שלי' זה לא היה יותר גרוע ממה שאמרתי שם."
"אז מי
ינצח, לדעתך?" שאל ברודי. הם הסתכלו ביחד בטלויזיה בכדורסל, בביתו של
לואיג'י. המשחק היה אירופאי.
"אני אומר שאנגליה."
"אתה תמיד מעודד את אנגליה. אתה לא מבין שזה לא ילך ככה? אני אומר שניקס
ינצחו. ככה בשביל התחרות."
הוא העביר ללואיג'י שקית בוטנים ולואיג'י פתח אותה. רעיון התגבש במוחו.
"רוצה להמר?"
"על כמה?"
"חמישים שניקס ינצחו."
"חשבתי שאתה מעודד את אנגליה."
לואיג'י חייך.
"אני מעודד את אנגליה."
ברודי הסתכל עליו.
"אתה דפוק בשכל."
"כן, נראה שככה."
ברודי התנער. "עשה מה שאתה רוצה."
"איך, אני
שואל, איך?" קינן ברודי. "תיקו, ראית? תיקו. ניקס כמעט ניצחו, ואז,
שטגדם! הוא פשוט החליק –"
"ראיתי, תיקו." אמר לואיג'י מולייר בחיוך. זה הצליח לו.
"אבל אני לא מבין, מה קרה שם? פול קיבל את הכדור ממקרטני, רצה למסור את הכדור
ליאנג, ואז השתטח על הרצפה בטבעיות כזאת, ראיתי את זה? נתקע בניומן, זה שהחליף את
סיימון ברבע השלישי. משהו מסריח כאן. אני לא אתפלא אם יהיה משחק חוזר, אני אומר
לך-"
"כן, משחק חוזר, תיקו." אמר לואיג'י מולייר בחיוך. זה הצליח לו.
"אהא! אמרתי
לך! מסתבר שפול היה שיכור. לכן אנגליה קבעה שיהיה משחק חוזר. הפעם, ניקס הולכים
לנצח, אני מרגיש את זה." ברודי ולואיג'י צפו במשחק החוזר של אנגליה וניקס.
לואיג'י היה נינוח.
"תן לי לנחש, אתה מעודד את אנגליה ומניח חמישים על ניקס?" צידד ברודי.
"אותו הדבר, באנד, אותו הדבר."
"אמרתי לך שאתה דפוק בשכל?"
"אמרת."
"אה, יופי." ברודי פתח חבילה של בוטנים והציע קצת ללואיג'י. לואיג'י
סירב. הוא חייך.
"תראה איזה
משחק. גם פול היה שיכור, ועכשיו הקהל הפריע לשחקנים לשחק, רק ביטולים יש
כאן." ברודי התאכזב באוזני לואיג'י כל השעה האחרונה. לואיג'י הסכים בפעם
הראשונה לשחק פינגפונג, עם הימור על ניצחונו של ברודי. "וגם הכדור הזה, איזה
יום מבאס. זה היה כדור המזל שלי." המשיך ברודי להתאכזב. מכה חזקה מדי של
לואיג'י הבהילה את הכדור אל אמצע הכביש, ומשאית זבל, שהתעצלה להעמיס אותו, ופשוט
עברה עליו ללא נקיפות מצפון.
לואיג'י התנצל שוב וברודי ביקש ממנו ללכת, הוא צריך לחזור אל הסטודיו. לואיג'י
התנצל שוב והלך.
"הלידה עברה
בשלום. שתיהן. למרות שזואי הייתה צריכה ללדת שבועיים לאחר מכן, הצירים היו מוקדמים
מהצפוי. ברנרד כל-כך שמח. הוא עומד שם, האדון סנדיאגו, רוצה להיכנס כל הזמן לשני
החדרים, לא מצליח להירגע. כשהיה מותר לו להיכנס, הוא לא הצליח להחליט לאן להיכנס
קודם. אני כל-כך שמח. כל-כך.
אני הולך לברך את ברנרד, ולברר מה קורה בחדר השני כדי לספר לקלרה היקרה שלי. אני
שואל את ברנרד איך הלך. הוא מספר לי שבחיים לא ראה את זואי יותר מאושרת. הוא סיפר
לי שיש לה תאומים. הוא סיפר לי שאחת מהם בת, והשני בן, ושסופסוף יהיה בן במשפחה.
הוא אמר את זה כי ילדי הראשון הייתה ילדתי הראשונה. הרגשתי מובס, שוב."
לואיג'י יושב מול
החלון, מסתכל על הבית השכן. אישתו הייתה בהריון, וכך גם אחותה. הוא ראה את ברודי,
יושב במשרדו, מדבר, ואת זואי, קוראת ספר בסלון. הוא היה מיואש, מכיוון שאף אחד לא
קנה את הספר שלו. לעומת זאת, הסרט של ברודי באנד היה להצלחה מסחררת, כנראה סרט
שיקח אוסקר. לואיג'י חייך, בזמן שראה את ברודי מחכך ידיים ומתחיל לכתוב. בטח עוד
תסריט, עוד דבר מחורבש. התסריט שלו לא היה כל-כך טוב. הוא יכול היה בקלות לעשות זאת
בצורה הרבה יותר טובה. לואיג'י ניגב את מצחו בזרועו וניגש אל מחשבו. היו לו שלושה
מיילים חדשים, והוא התעלם מהם לחלוטין בשעה שהעלה את מסך הכתיבה שלו והתחיל לכתוב.
נשמעו קולות של ציפורים שעה לאחר שהשחר עלה, אך הם לא הצליחו להעיר את לואיג'י
שנרדם מול המסך, על המקלדת, והמילה האחרונה יצאה מבולגנת מכך. אבל טיוטה של התסריט
הייתה כמעט מוכנה על המסך.
צלצול נשמע בדלת, ודפיקה קלה לאחר מכן. בישנוניות ירדה קלרה במדרגות, לבושה חלוק,
ופתחה את הדלת. בפתח עמדה אחותה, ונראתה שמחה.
"מה את מעירה אותי בשעה כזאת?" שאלה קלרה והציעה לזואי להיכנס.
"את זוכרת, לפני חודש חתם ברודי על חוזה עם וורנר?" שאלה זואי. היא
התיישבה ליד השולחן הריק.
"כן, אז מה?"
"אז הם הזמינו תסריט חדש, וברודי עבד עליו כל הלילה. הוא נרדם ליד המקלדת,
כולו מחייך, אבל נראה לי שהתסריט כבר כמעט גמור." היא חייכה. "הוא משהו
מיוחד..."
"כן, ג'י אותו הדבר, למעלה במשרד.
אני לא יודעת מה עשה שם..."
"לא פחות חשוב, אני בטוחה." עודדה זואי.
"נראה לי שהוא קצת מתוסכל. מהספר, את יודעת. כן... בכל מקרה, מסרי לו בהצלחה
מאיתנו."
"אני אמסור."
לואיג'י ירד מחדר
העבודה שלו וניגש אל קלרה בסלון.
"תגידי לי אם זה הגיוני. את מקשיבה?"
"כן."
"אני וברודי כתבנו תסריטים זהים, חוץ מפרט אחד. הגיבורים שלו הם ספוגי-ים
ושלי לוויתנים. הסיפור שונה, כן, אבל יש אותו קונספט. עד כאן בסדר?"
"בסדר גמור."
לואיג'י הרצין.
"את התסריט שלו הם קיבלו, ואת התסריט שלי לא. הוא ליהג לי על זה במשך חצי
השעה האחרונה בטלפון. כמה מחמאות קיבל, כמה אהבו אותו, כמה הצליח לו. ולי, גם אני
קיבלתי כבוד. קיבלתי התנצלות וסירוב מנומס. 'אנו מצטערים, אך תסריטך אינו מתאים
לנו כרגע. אם אי-פעם יבוא זמן שבוא נרצה להפיק אותו, נפנה אליך בהקדם. שלך,
וורנרברוס."
קלרה קמה וחיבקה את לואיג'י.
"אתה לא מבואס, נכון? אל תתבאס. אולי אתה פשוט לא בנוי לתסריטים."
לואיג'י היה ציני. "אלו אני לא בנוי למזל."
חודשיים לאחר מכן
הגיע לואיג'י הבייתה בשעה יותר מאוחרת מהרגיל. הייתה לו לקוחה זקנה שלא אהבה שום דבר
שהוא הראה לה, ושוב ושוב הסביר לה שאלו היו ההנחיות שלה ושוב ושוב היא נשבעה
שמעולם לא אמרה כך. זה היה יום קשה מאוד.
הוא נכנס הבייתה וגילה את קלרה ומרי, מתגלגלים מצחוק.
"קרה משהו מעניין כשלא הייתי?" שאל לואיג'י ונישק את קלרה.
"כן." היא ספרה על ברודי, שלקח את זואי ותאומיה, אותה ואת בתה במכונית
הניקספיד שלהם, שמונה מקומות, לפארק שעשועים ציבורי, ועל איך שביתו והיא התגלגלו
שמגלשה והיה להם ממש כיף. היא ספרה לו עד כמה היה ברודי נחמד ומצחיק ושעשע את
הילדים. היא ספרה לו עד כמה הן נהנו, וסיפרה עוד קצת על ברודי.
סבלנותו של לואיג'י פקעה. הוא התיישב לשולחן וקרץ לאשתו.
"מחר, אני, את, מרי, זואי, מייקי ואנני נוסעים לללונה פארק. מה את
אומרת?"
קלרה עמדה מבולבלת לרגע.
"אבל –"
"מה אכפת לך?"
"הם בני שמונה חודשים, מה יש להם לעשות בלונה פארק? ואין לנו מספיק מקומות
במכונית, אז תצטרך להשאיל את המכונית של ברודי והוא עובד מחר בבוקר בסטודיו. מה –"
"את רוצה או לא? כי אם לא, אני חוזר ללקוחה הממורמרת שלי."
קלרה עמדה בשקט מספר רגעים.
"אני צריכה לשאול את זואי."
"יופי. אה, ובאותה הזדמנות תשאלי את בעלה אם הוא יוכל לקחת מחר בבוקר את
המכונית שלי, כדי שיהיה לי מספיק מקומות בשביל כולנו." לואיג'י התחיל לאכול.
קלרה הסתכלה עליו, ומרי, ילדתם הקטנה, מרחה את דייסתה ביסודיות על לחיה הימינית.
קלרה לקחה את מעילה ויצאה מהבית. לואיג'י יכול היה לשמוע את נעליה החורקות על
הדשא, יוכל היה לדמיין את מבטה המתבונן באור היחיד שדלק בחדר העבודה של ברודי
באנד. הוא חזר לצלחתו. שעועית ברוטב עגבניות. ודייסה, אם באמת יתחשק לו. למרי
יתחשק, בעיקר על המצח.
הוא ניקה אותה וחיכה. כעבור – כמה זמן בערך, הוא שמע את צעדיה החוזרים של קלרה ואת
הדלת נפתחת. קלרה נכנסה למטבח, כמו שיצאה ממנו קודם.
"מה?" שאל לואיג'י. הוא סיים לאכול ולקח את צלחתו לכיור.
"ברודי לא מרשה."
"נו, אבל אמרתי לו שאני אשמור על –"
"לא למכונית, לזואי ולתאומים. הוא לא מרשה להם לסוע איתך."
לואיג'י נפגע.
"אבל מה, מה עשיתי ש – זו הצעה ידידותית."
"הוא אמר לי תודה אבל הן לא יסעו. כששאלתי למה הוא הניד בראשו ואמר שהוא לא
רוצה שהן יצאו מחר מהבית. לא איתך, בכל אופן."
לואיג'י נהם והתחיל להקיף את השולחן.
"ג'י," ניחמה קלרה, "אל תיקח את זה קשה, "
"לא לקחת את זה קשה, הוא נתן לי קללה בפרצוף. והוא יכול לקחת אותך מתי שהוא
רוצה, אף-אחד לא שואל אותי אם אני מרשה או לא."
"ג'י, בבקשה, היה לו יום קשה, וגם לך, אל תריבו, ג'י –"
"אני לא רב." לואיג'י התיישב. ואז קם שוב. "אני הולך לברר מדוע. רק
לשאול מה הסיבה."
קלרה חבקה את לואיג'י.
"אל תריבו, ואל תכנס לזה בכלל. אם הם לא רוצים, ניסע רק אנחנו."
לואיג'י חיבק אותה בחזרה ויצא מהבית. האוויר היה קר. הוא הילך על קצות מחשבותיו,
כעס קטן ביעבע בו. הוא פנה במדרכה ונכנס בשער חצרו של משפחת באנד. הוא השתרך
בשביל, אל הדלת החומה הגדולה, ודפק עליה שלוש נקישות קצרות, וחיכה.
הדלת נפתחה לרווחה ובה עמדה זואי, ואנני בידיה. היא לא נראתה מופתעת, אפילו אפלה
במקצת. היא חייכה קלושות.
"הוא בסלון." היא פלטה והובילה אותו אל חדר האורחים, שם ישב ברודי.
כשראה ברודי את לואיג'י הוא קם והושיט את ידו לפנים. "ג'י –"
"תסביר לי למה." הטיח בו לואיג'י. "תסביר לי מה לא עשיתי בסדר.
תסביר לי איך כל מה שאני עושה, אתה עושה יותר טוב. תסביר לי איך זה שהמזל תמיד
איתך. תסביר לי, כי אם לא, אני לא יודע מה אעשה. זה פשוט יותר מדי..."
לואיג'י התנודד.
"בוא, שב." ברודי הוביל אותו לספה, שם התיישב וניסה להירגע. הוא לא
הצליח. הוא הסתכל בברודי, שהביט בו בחזרה בדאגה.
"נו, אמרתי לך. תסביר."
ברודי חייך בהתנצלות.
"אין מה להסביר. זה פשוט קורה."
לואיג'י כמעט התמוטט. הוא נשען על השולחן הקטן שמולו.
"שום הסבר?"
ברודי הניע בראשו.
"שום מניע? שום כלום?"
ברודי הניע בראשו שוב. נתפס לו הצוואר, והוא ניסה לשחרר אותו. כשהצליח, הוא פנה
ללואיג'י.
"למה אתה לא לוקח את עצמך בידיים?"
"למה שאני אקשיב לך?"
"כי אני בעל המזל וההצלחה, לא אתה. אתה יודע, אתה פשוט יכול לבקש עזרה. אני
יכול לעזור."
לואיג'י הסתכל עליו.
"למה לא הרשתה לזואי ולתאומים לסוע איתי?"
"כי זה נשמע כאילו אתה עושה לי דווקא, כאילו אתה מעורער נפשית."
לואיג'י נהם ועצם את עיניו.
"מה אני צריך לעשות, ברודי. תן תשובה חד משמעית."
ברודי התקרב אליו.
"רד לי מהתחת."
"סליחה?!" קרא לואיג'י וקם מיידית.
"רד לי מהתחת. מה, זה לא חד משמעי? התכוונתי שאתה לא צריך לחקות אותי, ואתה
לא צריך להשוות את עצמך אלי. מצידי, טוס הרחק מכאן ושלעולם לא נתראה אם זה מה
שיעזור. אבל גם אם היה לי מזל, וגם אם היה לי הצלחה, זה הכל בראש שלך." ברודי נעמד גם הוא. הוא פיהק ופרש למטבח.
"הדלת נמצאת באותו המקום תמיד." הוא הפטיר.
לואיג'י נשאר בסלון כמה דקות. הוא שמע תינוק זועם על שהשאירו אותו לבד, נקישות של
כפיות. איזה... הברודי הזה, מיהו חושב שהוא? שהוא יותר טוב ממני, שאני צריך
להקשיב לו? לרדת לו מהתחת, ביטוי שצריך לזכור. אני יודע מה אני אעשה. אני...
מה אני אעשה עכשיו? אני חייב להצליח כדי להוכיח לו שאני יכול. להוכיח לעצמי שאני
יכול. איך זה קרה? מה...
על השולחן היו כמה רשימות. הוא הסתכל בהן. באחת היה רשום רשימה של כל הדברים
הדחופים שברודי היה צריך לעשות לסרט החדש שהוא כתב. הוא הסתכל בהם. מקום צילום לסצינה
12, המאכל הכי אהוב על קרמיט, לדבר עם המפיק על האורות הסגולים בסצינה 5 וללהק
שחקן לניק. הניק הזה הצליח בכל דבר שעשה, היה מוצלח מאד בכל מה שנגע. הוא דמות
קסם, היה כתוב, כל דבר מגיע לה. תרפיה מעולה.
לואיג'י קם ופנה אל המטבח. הוא ראה את זואי וברודי אוכלים גלידה לבנה, לא וניל,
טעם אחר. הם הרימו את ראשם כשנכנס.
"ברודי, מצאת כבר שחקן לניק?"
ברודי הרים את גבתו הימנית. היה לו קשה להרים את שתיהן, כי הוא ידע בדיוק מה
לואיג'י רוצה.
"קיבלת. בוא מחר איתי ונראה אם אתה מתאים."
"בסוף הקיץ התחלנו לעבוד על הסרט. התאמתי יותר ממה
שאני חשבתי אני אתאים. מסתבר שברודי טווה את הדמות הזאת בשבילי. ברור לי שהוא משקר
לי, אבל מה אכפת. מאז שאני משחק את ניק, כאילו העולם השתנה. אני מתנהג כמו הדמות
בחיים האמיתיים. הנה, רק אתמול שתלתי עץ ברוש חדש בפינת הגינה, מתנה ממרייט. נראה
לי שהפעם הוא הולך לגדול כמו שצריך. גדל מחדש, כמו התסריט שלי. חברת וורנברוס
החליטה לקבל אותו כתסריט ניסיוני, ואני עכשיו גם התסריטאי שלו וגם השחקן הראשי. זה
כיף.
כנראה שלא אסלח לברודי יותר בחיים. גם הוא לא יסלח לי על כדור הפינגפונג.
שיהיה."
"אתה חייב
לי חמישים." הודיע לואיג'י בדרכו אל הדלת.
"אני לא מאמין שאנגליה ניצחה. בעונה שעברה לא היה לה ניצחון אחד. ועכשיו –
כמו סוס דוהר." ברודי נשען על קורת הדלת והסתכל על לואיג'י בחיוב. "אתה
התבגרת יפה מאז. כן... טוב, אתה לא שוכח שמחר יש –"
"פגישת צוות לגבי סצינה 23, אני יודע, לא שכחתי." לואיג'י חייך.
"רוצה אחרי-הצהריים לצאת איתנו ללונה פארק? אני בטוח שאפילו אנני יכולה להנות
מקרוסלה."
"אני אשאל את זואי אם מתאים לה. כמעט בטוח שנבוא."
"יופי."
לואיג'י הסתובב והילך על קצות מחשבותיו. אלו היו מחשבות משמחות.
הסיפור משתתף בתחרות הכתיבה "כנגד כל הסיכויים" http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10418900
הסיפור משתתף בתחרות הכתיבה "חירות"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
