דרושה אהבה

אני רשומה לאתרי הכרויות שונים ברשת. כבר שנים. בהתחלה סתם נרשמתי. כי זה חינם, ואמרתי לעצמי "מה כבר יש לי להפסיד". אז ברור שבתקופות שאני נמצאת במערכת יחסים שאני מרוצה ממנה אני לא נכנסת אליהם, אבל ביננו, כבר שכחתי מתי הייתי מרוצה. ולא כי קשה לי להתרצות. בכלל לא. זה פשוט כי אין לי מזל. אני מתאהבת בנשואים, בבעלי דתות בלתי אפשריות להקמת משפחה (מוסלמים), או בגברים שכל מה שמעניין אותם זה להכין ג'וינט בבוקר. וזה לא שאין גברים טובים. יש גם יש. הכרתי מלא. יצאתי איתם. אבל הצלחתי להתאהב ? לא. למה לא ? כי אני שרוטה. כי אין לי מזל. יש לי ראש חכם ולב טיפש. הנה עוד חיסרון בחוכמה שלי. הרי כמה אלוהים יכול לתת לאותו בנאדם מאותה תכונה? הכל מוגבל בעולם הזה. אז לי הוא שם חופן בראש, וכשהגיע הלב לבקש גם קצת, לא נשאר. אלוהים אמר שנגמר התקציב, ועבר לגוף אחר.

אני חייבת להודות שאם בהתחלה התביישתי ברישום שלי באתרים האלו, שכאילו מה יגידו, ומה פתאום אחת כמוני צריכה אתר אינטרנט כדי להכיר גברים, הרי כל ראש שני ברחוב מסתובב כשאני עוברת, היום זה אחרת. זה לגיטימי. כולם עסוקים, כולם בררנים, וזה משרת את המטרה. מי שיש לו השגות שינסה. מי שפרימיטיבי ואנטי, אז עדיף שלא יהיה שם. גם ככה לא בא לי להיתקל בו. וגם יצאתי עם מספר לא מבוטל של גברים מהאתרים האלו. אני חייבת להודות שהמבחר משתבח, והאיכות עולה. פעם ניסיתי ובאמת היו גברים כאלו מגעילים, עד שהפסקתי לנסות. כאלו שנראים לחלוטין שונה מהתמונה, שבקושי מצליחים להרכיב נושא ונשוא למשפט וכו'. היום זה לא ככה. ממש לא. יצאתי עם כמה, שכל אמא הייתה חותמת עליהם בשביל הבת שלה. אבל אני ? מה פתאום. אני לא מתפשרת.

יש לי חברה, שאנחנו כבר לא ממש בקשר. לפני כמה חודשים היא התחתנה עם הידיד ילדות הכי טוב שהיה לי. תמיד הייתה בלחץ היסטרי על חתונה, ועכשיו זה קרה לה. היא בטח מזה רגועה. אני מקנאה. לגמרי. לא בה. זה לא שבא לי על בעלה או משהו כזה. אם היה בא לי יש סיכוי טוב שהייתי איתו ממזמן. הוא היה מאוהב בי כבר בתיכון, והייתה לי יותר מהזדמנות אחת מאוחר יותר להשיג אותו, אבל לא רציתי. אני מקנאת בתחושה שלה. היא התחתנה עם הגבר שהיא הכי רצתה בעולם. וזה בא לה קשה. באמת קשה. אבל היא הצליחה בסוף והשיגה את מה שרצתה. הלוואי שגם לי זה יקרה. שאתחתן עם הגבר שארגיש שהכי טוב בשבילי בעולם. הלוואי, אבל אני כבר לא ממש אופטימית. לי כנראה תלוי עונש נצחי מעל ראשי. היא לא הייתה עם גבר נשוי אז  כנראה שאלוהים החליט שמגיע לה.

אז לפני חודש הכרתי אחד. מהאתר. חמוד חמוד. באמת, אחלה גבר שבעולם. ורציני. אין ספק שאם זה היה ממשיך בינינו תוך שנה הייתי יכולה להיות נשואה. ולמה לא רציתי אותו ? כי הוא לא מספיק יפה. זה ותו לא. בא לי להרוג את עצמי. אני לא מאמינה שזה קורה לי. אבל אני לא יכולה שהוא יגע בי. לא מסוגלת. ולמרות שהוא סבלני באורך מפתיע, יש גבול. בשנת 2008 בחורה חילונית שיוצאת עם גבר בן 40 ולא שוכבת איתו חודש שלם, זה נחשב הרבה. ברור שזה תלוי גם כמה מתראים בחודש הזה ומדברים בטלפון, אבל אני יודעת שהגיע הזמן מבחינתנו, אבל אני לא יכולה לספק את הסחורה. אז חתכתי. רציתי להכריח את עצמי, אמרתי שזה יעבור, זה פעם פעמיים יהיה לא נעים, ואז אתרגל, ובסוף אתוגמל בדברים החיוביים, כי בסך הכל את הרע כבר עברתי. אבל לא יכולתי. לא הייתי מסוגלת לעשות משהו כזה בניגוד לרצוני. כי כשהלב שלי בא לבקש שכל ונאמר לו שנגמר, אלוהים הרחום נתן לו כוח במקום. הרבה כוח.

אז אני לבד. שוב. וזה הולך ונעשה קשה. כי היה שישי שבת, ואז ערב חג וחג, והנשוי עם המשפחה שלו, וכשהוא רוצה להקדיש לי פרורים מזמנו אני מסרבת, כי החלטתי שזהו, אבל בעיקר כי למה שאהיה מוכנה לקבל אותו אחרי שבילה את כל היום שם, ורק מתי שנוח לו ומתי שהם הולכים לישון יבוא אלי? אני אמורה לתת לו תנחומים ופיצויים על היום שעבר והקדיש להם? לא בא בחשבון. לא עוד. אני אמשיך לחרוש את האתרים האלו, ובסוף אמצא. אני מקווה. כי איזו ברירה יש לי? להיות פילגש כל החיים?

אז התאהבתי בגבר נשוי. אז מה. אני באמת הולכת להיענש על זה לנצח? מה אלוהים רוצה ממני? כמה עוד אסבול? אם נהיה אובייקטיבים ולא נצמד לחוקים שנכתבו לפני אלפי שנים, בעצם לא עשיתי משהו כזה גרוע. יכול להיות אפילו שבסך הכל חוץ מלהזיק לעצמי, לכל השאר הועלתי. גבר נשוי, שאשתו לא נותנת לו, במקום לחפש בחוץ כל מני מגעילות שאלוהים יודע מה מהלך להן שמה, קיבל אותי. יפה, חכמה, מצחיקה, ונקייה. מתי שרק בא לו. ולי. אז נכון שלא תמיד בא לי, ויש לי מליון קריזות, אבל בסה"כ אם סופרים את הפעמים שבא לי מול אלו שלא בא לי, או כאלו שעשיתי לו דווקא כי החלטתי שלא מגיע לו ואני מעדיפה לסבול, ובלבד שהוא לא יקבל את מה שבא לו, הוא יוצא נשכר. לאשה שלו בטוח הועלתי. היא לא צריכה לשכב איתו כשהיא לא רוצה, כי הרי יש לו אותי. אבל הוא חוזר בלילה הביתה, וממשיך לקום לילדים שמתעוררים, לקרוע ת'תחת ולהביא משכורת שבהחלט משפיעה על הסטטיסטיקות, ואם זיהיתי נכון, היא בעצם לא צריכה לעשות כלום שלא בא לה, כי הרי יש פרייר שיעשה את זה, ואת התגמול הוא כבר מוצא במקום אחר. אצלי.

אבל זה נגמר. עכשיו באמת. אני כבר בת 29 וזה לא יכול להמשיך יותר. אמרתי את זה מליון פעמים בעבר, אבל הפעם אני מתכוונת לזה. אני גם באמת רוצה שזה יגמר. כמה שזה קשה. וגם אין סיכוי שזה יקרה לי שוב. לטעות פעם אחת מותר, פעם שנייה זו טיפשות, למרות שאי אפשר להגיד שאני טיפשה. בשום תחום. אולי פראיירית של רגשות. אבל בהחלט לא טיפשה. אם זה יקרה לי פעם שלישית, אני מעדיפה כבר כדור בראש.

אולי זה פשוט חוסר מזל. למרות שזה לא נראה לעין, אני לא בת מזל. תמיד הייתי צריכה להלחם על כל מה שיש לי. תמיד היה לי קשה. אבל כולם אומרים את זה. כל איזה מישהו שיש בו קצת עניין טלוויזיוני או רכילותי, אומר שתמיד עבד קשה עד שהכירו בהישגיו, שכלום לא ניתן לו על מגש של כסף, בלה בלה בלה. האמת שיש לי מזל בתחומים מסוימים. אני רזה. ואוכלת. ממש לא מאלו שצמות. אני גם די יפה. וחכמה. הבעיה היא שבכל יתרון שיש לי, יש חיסרון ששוקל יותר מהיתרון. נתחיל ביופי. אז אני יפה, אבל לא טבעי. אני לא קמה מהממת בבוקר ודי צריכה להשקיע בעצמי. אבל זה לא החלק הרע באמת. מה שיותר גרוע, זה שאני לא מספיק יפה כדי להיות איזו דוגמנית שמרוויחה מלא כסף ועושה חיים, אבל אני מספיק יפה בשביל שיהיו לי דרישות גבוהות מבני הזוג שלי. אני צריכה שהם יהיו יפים. כאלו שכולן רוצות. רוצות אבל רובן לא יכולות להשיג. אם מישהו לא מספיק יפה, לא נאה לי להיות איתו. ולא בכוונה, לא בקטע של מה יגידו. אולי קצת. אבל בעיקר כי אין משיכה. אני לא יכולה שמישהו יגע בי, אם הוא לא ברמת היופי שלי. לפחות.

אותו הדבר בשכל. אפילו חמור מכך. אני צריכה אחד שהוא יותר חכם ממני ושיש לו מלא ידע כללי. אני חייבת שיזין אותי כל הזמן בידע. ושתהיה לו חשיבה מהירה ולוגית. בקיצור, מתחרה ראוי. שיגרה אותי שיכלית. לא קל למצוא אחד כזה. בכל הבחינות האובייקטיביות אני מגיעה לחמישה האחוזים החכמים באוכלוסיה.

ואז אני צריכה כסף. חייבת שיהיה לו כסף. קודם כל כי אני לא מוכנה לממן מישהו על חשבוני. גם כי אין לי מספיק וגם כי אני לא אוהבת שמבזבזים לי את הכסף. אני יכולה לעשות את זה הרבה יותר טוב, מהר, ולבד. אבל לא רק זה. זה מושך אותי. אף פעם לא היה לי הרבה כסף. תמיד הייתי מהודקת. בחיים לא הייתי במצב שאני יכולה לקנות, כאילו אין מחר. אז אני לא צריכה עשיר כקורח אבל מבוסס. אפשר להגיד שאת הדרישה הזו לא כזה קשה להשיג. כבר יצאתי  עם כמה כאלו. דווקא בגלל שחייתי חיים יחסית צנועים לא כזה קשה להרשים אותי בכסף. אני גם מאמינה שבסה"כ לאורך זמן אהיה שווה את ההשקעה. זה ממש לא שאני הולכת לבזבז לבנאדם את כל הכסף על בגדים בכיכר המדינה. ממש לא. אני פשוט רוצה לישון טוב בלילה. לדעת שאם מחר חלילה הילד שלי יצטרך ניתוח יקר, לא תהיה שום בעיה לעשות את הדבר הכי טוב עבורו. כאלו דברים. כאלו ועוד. יש לי חלומות לעשות עוד דברים עם כסף, אבל דברים טובים. לאחרים וכל זה. לא לעצמי.

על הרזה אין לי משהו רע להגיד. אולי רק שאני לא חושבת שאני מספיק רזה ובא לי להיות יותר. אבל זה ממש יעצבן את כל מי שיראה אותי והוא פחות רזה ממני. אז אני מעדיפה לא להתלונן. שלא תפסיקו לקרוא רק בגלל זה.

וחוצמזה אני מאוד יצירתית ומפנקת ואוהבת. אבל אני לא ארחיב בהוללות עצמית. גם כי צריך לראות כדי להאמין (סתם נו, בצחוק... J) וגם כי זה לא שיש איזה גבר שווה שהולך לקרוא את זה ולהגיד "או, הנה הבחורה שחיפשתי כל חיי" ונחיה באושר ועושר. אז בשביל מה ?