בחזרה לתמימות

מקום המפלט שלי

ולמה החיים הם זרם אחד גדול

בעקבות הבלוג "אתגרי כתיבה" - אתגר ע"פ תמונה, זה סיפור שכתבתי.

רציתי לנסות משהו אחר.

לאט לאט אני צועדת בשביל הסלול אבנים, בדרך לנהר גדול שכזה, בצעדים איטיים וקטנים - הליכה שלא מאופיינת לי בד"כ.

אני לא אוהבת חורף. העונה הזאת גורמת לי לתחושת דכדוך בלתי מוסברת.

עד כמה שזה ישמע מוזר, הגשם נראה בעיניי כאילו השמיים בוכים. שונאת מגפיים ושלוליות, או בגדים מלאי שכבות.

זה נותן לפעמים תחושת בדידות, של להיסגר בבית בלי חשק לבלות.

לאחר כמה זמן אני מגיעה לאבנים גדולות מאוד חומות ומחוספסות, יושבת קצת באי נוחות וצופה על הנחל הקטן שזורם בינהם.

לא עם חיוך מרוח או מזויף על הפנים אני יושבת, וגם לא עם דמעות בעיניים.

סתם... חושבת. חושבת בלי הרף. כמה שאני חושבת.. בתקופה האחרונה זה נהיה כבר בלתי נסבל.

אני יותר מידי "משתחררת" בזמן האחרון.

מרגישה כאילו הינה- אני והעולם. תמיד אני באה למקום הזה בשעות המוקדמות של הבוקר, כשהשמש אפילו לא הספיקה לזרוח,

וחושבת על כל העולם.

אני לא מציגה בפניי העולם דמות מזויפת, או מישהי שהם היו רוצים שאני אהיה...

אני מתייחסת לאנשים כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אליי. באמת... מכל הלב אני אומרת את זה.

אבל לא תמיד הכל יוצא כפי שאנחנו רוצים שיצא, או כפי שאנחנו מתנהגים.

איכשהו תמיד אנשים יחשבו עליי דברים אחרים, שונים ממה שאני באמת. לפעמים אני שונאת את עצמי.

אני שוקעת בדיכאון של עצמי... שונאת ששופטים מישהו בלי להכיר. מבקרים מישהו בלי לדעת.

פוגעים באחרים כאילו חושבים שאין להם רגשות, ואפילו לא חושבים כמה זה יכול להשפיע עליהם במשך היום. כמה הם מתעמקים בזה.

יש לי יופי עדין כזה, מיוחד. בעיקר משהו מיוחד בעיניים הגדולות והחומות עם הריסים הגדולות.

אני גם די חכמה בלימודים ובכל דבר שאני עושה, העובדה שיש לי זיכרון מעולה, כמעט כמו מצלמה עוזרת לי בהמון תחומים.

בכל זאת יש דברים שאני אוהבת בעצמי ומעריכה על כל זה.

אני באמת חושבת שמספיק לדבר איתי כמה דקות, להסתכל כמה דקות ממושכות בעיניים שלי ולראות מעבר למה שכולם רואים. 

ממש אפשר לראות  מישהי אחרת. בנאדם יותר עמוק ממה שחושבים בד"כ.

אני לא מאשימה את הגורל במה שקורה לי או משהו כזה, כי אני זאת שבסופו של דבר מחליטה מה יהיה עם החיים שלי.

מציפים אותי כל פעם זיכרונות כשאני מגיעה למקום הזה, כל פעם זכורים לי מצבים אחרים של העצים, השביל, המים, הקולות...

אפילו הריחות.

בסתיו העצים היו מקבלים גוונים של צבעים חמים שכאלו, השלכת היתה בשיאה, וכל השבילים היו מוצפים בעלים מקומטים ויבשים.

באביב המים היו זורמים בקצב בינוני שכזה, היה ניתן לראות אפילו חבצלות מים מרהיבות בהמשך לנחל הקטן.. אבל הכל כך מיוחד.

בדרך לנחל הייתי אוהבת לאסוף את הפרחים היפהפיים שבדרך, לא הייתי קוטפת, הם היו מונחים בעדינות, כאילו מישהו שם אותם בהמשך לשביל.

ובקיץ, כשהמים עוד לא היו קפואים, הם היו כחולים, עמוקים כאלה, זורמים במהירות בינונית, לא מהר ולא לאט. בקצב שלהם.

המזג אוויר היה חם בצורה נוראית, והלחות היתה נורא גבוהה.

אבל עדיין היה כיף תמיד לבוא למקום הזה. בחום, בקור, באור ובחושך. מקום המפלט הקטן שלי.

גם כשהייתי מסתכלת על המים, הייתי רואה צד אחר.. אני מתכוונת שבאיזשהו מקום המים הזורמים האלה, הם כמו החיים.

כי המים, מתאימים את עצמם לכל אתגרי החיים,

לכל מקום שבו הם יהיו בו- אגם קטן \ מפל שחזק נופל \ ים סוער \ בריכה תחומה.

הם מתאימים את עצמם לכל צורה שבה הם יהיו ושהחיים יבחרו לקחת אותם.

המים הם טהורים, נאמנים לעצמם. בעמקי המים- שם נשמרים כל הסודות...

המים תמיד זורמים כלפי מטה, הם מתאימים את עצמם למישור היציב ביותר של החיים.

המים הם חלשים ורוגעים, אך עם זאת יכולים להיות חזקים וסוערים. למים יש עוצמה משלהם. מיוחדת, גדולה.

המים זורמים בקצב שלהם. בקצב שהם יבחרו להיות בו.

המים הם שקטים, אך אם רק נוגעים בהם הם מסוגלים לפרוץ בחוזקה החוצה או לחלחל לעמקי הנפש והגוף.

המים מזינים. בלעדיהם היצורים החיים לא היו מתקיימים, הם עוזרים לאחרים להתקיים.

המים מסוכנים, מסתוריים. אך עם זאת הם תמיד מתחילים מאותה הנקודה..

המים הם שקופים, זכים, טהורים. הם לא צריכים יותר מידי קישוטים להתעצמות, לביטחון, למודעות...

אבל בכל זאת, לא כמו אנשים- למים אין רגשות, מצבים, סיטואציות..

זה טוב לבחור דרך לחיות בה, אבל לא צריך לשכוח איך הגעת אליה ובזכות אילו אנשים. ואם זה בלי אנשים בכלל,

את זה צריך לזכור עוד יותר טוב. כי הגעת למשהו בזכות עצמך.

תמיד כיף להגיע למקום הזה ולחשוב מחשבות על גבי מחשבות. הרבה דברים הבנתי במקום הזה.

זה כיף להירגע פה, לשמוע את קולות הציפורים על העצים, לראות עטלפים (טיפה מפחידים) בלילות החשוכים,

אבל עדיין מוארים טיפה הלילות בעזרת הירח העגול והגדול המשקיף על פני כולם.

כל אחד צריך למצוא מקום כזה. מקום שהוא מרגיש בו בנוח או סתם לשכב על הדשא ולשמוע מוזיקה.

או להסתכל על צורות העננים ביום שטוף שמש.

להתרחץ במפלות הענקים במים החמימים של הקיץ.

זה כיף להתרפק לפעמים על העבר ולחשוב מחשבות על מה שיכולתי לעשות, ומה היה קורה אם...

זה מעניין לפעמים לנתח את האירועים שקורים לפני עיניי ולגלות את עצמך- התכונות שלך, הפחדים שלך, ואיך אתה עובר את האירועים שקורים לפני עיניך, איך אתה מפרש אותם.

ואותם הדברים, הלא - נודעים שיקרו בעתיד הרחוק והקרוב, איך אני משפיעה על מה שיקרה ובאיזה דרך הייתי רוצה אותם- לעבור.

אבל את הרגעים האלו...

כבר לא אוכל להחזיר לאחור.

(יצא קצת מעפן, אבל זו הפעם הראשונה שאני כותבת בצורה של סיפור ולא בצורה של שיר,

צריך להתרגל קצת :)