ברקע נשמע השיר חופשי זה לגמרי לבד, והלוואי שרק יכולתי להתחבר במקום רק להתמכר להרגשה של רגעים שעוד מעט יגמרו.
עוד שניה השיר נגמר, המנגינה נחלשת והמילים כבר לא קיימות עוד. בשניה אחת הכל נעלם בחזרה למציאות.
נמאס לי, אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי...
חולמת חלומות שכרגע לא נראים באופק. לפחות כשהייתי מקובעת במסגרת אחרת, למרות עם השנאה שלי כלפיה, לפחות היא העסיקה אותי, מנעה ממני לחשוב כל כך רחוק והצחיקה אותי במשך רוב הזמן.
אני רואה את הדברים בפרופורציות.. אני לא רואה את המציאות כאפורה וחשוכה אך גם לא ורודה ורחוקה מהשגרה שאני נמצאת בה. אבל מה שווה החכמה כשאין למי להעביר ולהעניק?
יש רגעים שכשאתה נמצא בתוכם אתה לא יודע כמה תתחרט שלא הערכת אותם, לאחר מכן הדבר היחיד שישאר מהם זה זיכרונות רחוקים, נוסטלגיה, אולי תמונות וכמה חיוכים.
אם הייתי יכולה להסביר את עצמי טוב.. להסביר את המצב שאני נמצאת בו, אבל אף אחד ממילא לא מבין. כל מה שנשאר לי זה רק לכתוב שירים על דברים רחוקים וסיפורים על פילוסופיות במילים כל כך יפות, כי זה כמו לקרוא קטעים יפים שיותר מחיוך הם לא נותנים לך יותר מידי. שוב, הנאה ותעסוקה של כמה דקות.
אני יודעת שיגמר החופש בעוד חודש בדיוק אני אתגעגע כל כך לחופש הזה. ולמה? כי יתחיל הלחץ של הלימודים והמבחנים, ולא רק חזרה לשגרת הלימודים, גם חזרה לילדים שלא בהכרח כאלה סימפטים ובעצם נראים כל כך קטנים...
בעצם לכל אחד יש את הסיפור שלו, הכאבים שלו, האהבה שלו, הדברים שמשמחים אותו באמת. אבל בדרך שהם מתנהגים, משדרים, מתגוננים והמנטליות הזאת שלהם, באמת שזה לא שווה שום התייחסות.
החופש הזה מרגיש לי מוזר. הוא מוזר לי מכל הבחינות. עדיף שאני לא יתחיל להשוות את עצמי למה שהייתי לפני שנה. כשהימים היו ספורים לקראת גיל 13.
אפשר לא ללכת רחוק. אפילו לפני החופש התנהגתי וחשבתי בדרכים שונות לגמרי, אולי זה לא נראה ככה כלפי חוץ, אבל אני היחידה שיכולה באמת לדעת את זה מבפנים.
הייתי מתרגשת כל כך בעבר לקראת תאריך היום הולדת שלי. ההרגשה נעלמת כנראה עם הגיל, במיוחד אחרי שמתאכזבים כל כך פעם ראשונה. אני לא מצפה כבר לכלום, כי אני רואה כבר את היום הולדת שלי. כמו שאר ימי החופש שלי...
סתם עוד יום רגיל.
כשאני חושבת איך הגעתי למצב הזה, עומדות לי דמעות בעיניים. הינה הן מתחילות לזלוג, כבר עכשיו.
לא הייתי צריכה לתת למצב הזה לקרות. לשחק עם הגורל, להיות כל כך נחמדה וחברותית לאנשים, לא לשים לב לרמזים הקטנים, לתת לעצמי להיסחף עוד ועוד לצרות שהגיעו בצרורות, לאפשר לאנשים לרמוס אותי בצורה אכזרית, להיות פאתטית בלי לשים לב אפילו והכי גרוע- להיות כל כך תמימה. תמימות מתוקה כזאת, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהמציאות.
לא סתם נתתי לבלוג את השם הזה. אומר כל כך הרבה.
אין. זה פשוט לא אני. כל כך לא מתאים לי ולאופי שלי כרגע להרגיש ככה, להיות ככה, להישאר ככה, האכזבה והכאב הגיעו לרמות של התמודדות שלא חשבתי שאוכל להתמודד איתם, אולי אפילו אני צריכה להיות שמחה שאני מצליחה לשרוד עד עכשיו.
זה לא יעזור כמה שאני אחייך וכמה שאני אצחק עם אנשים אחרים, כי במילא אני יודעת שהכל יעלם בכמה רגעים של לבד ובדידות.
הראש שלי נקי ממחשבות של דברים עכשווים. מה שנשאר ממני זה רק נוסטלגיה. אי אפשר להבין כמה זה עצוב ומאמלל.
אני לא פסימית, באמת שלא. אבל יש גבול לאופטימיות ועברתי אותו ברגעים אלו ממש.
הכי עצוב שאין לי מושג מה אני מנסה להוכיח כל הזמן לאנשים.
עצוב לי שלאנשים לא באמת אכפת, זה מעניין אותם רק שהם צריכים משהו. למה אני לא כזאת?
למה כשאני יוצאת עם מישהו אני באמת מאושרת, ולא חושבת על הצרכים שלי או מה שיהיה בהמשך?
למה חשוב לי שלא רק אני ירגיש מאושרת, שגם מי שעומד מולי ירגיש מאושר, יבלה, לא יזייף כלום, ידע שאפשר לסמוך עליי ולפרוק את כל מה שהלב שלו כבר לא יכול לשאת. הלב כבר מתחיל להתפרק.
אני עד כדי כך שחקנית טובה שאף אחד באמת לא יכול לראות?
או שבעצם כל כך נוח לאנשים להתעלם.
אין מה לעשות כבר... כנראה שאני כבר רגילה.
רגילה להיות עצובה כי אף אחד לא שותף לשמחה שלי.
רגילה להתאכזב ולרפא את עצמי אחר כך, למרות שזה קשה.
רגילה לזייף חיוכים כי אין ברירה אחרת.
רגילה לעובדה שכל הזמן רואים אותי-שופטים ומבקרים... למרות שכלום הם לא יודעים.
רגילה להיות סגורה ולא לספר דבר לאיש, כי איבדתי את האמון באנשים כבר ממזמן.
רגילה להיות לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
my innocence