החמישי באוגוסט נראה כמו רוב הימים בחופש הזה, כמו הרבה מחשבות שהגעתי אליהם בגלל מה שהכנסתי את עצמי אליו, ובגלל המסקנות שהגיעו אחרי זה. כיום האמת היא שבסופו של דבר, אני לא אוכלת את עצמי פשוט סתם סובלת.
לא אוכלת את עצמי, כי אני בטוחה שהמצב ישתנה. כי הגעתי עד היום כמו שאני בלי אף אחד אחר,
כי הרבה אנשים לא היו יכולים להתמודד עם המצב הזה והרי שבגללם הגעתי למה שאני כיום, כי מבחינה חיצונית ופנימית לא חסר לי יותר מידי, וגם כי ההרגשה שלי השתפרה בקשר להמון דברים, במיוחד כשאתה מוצא את עצמך במצבים כאלו.
אבל מה בכל זאת חסר?
חסרה לי טיפה האמונות והתמימות שהאמנתי בהם לפני שנה, למרות שחייתי באשליות לגבי הרבה דברים, ולא שמתי לב להרבה רמזים שהיו לי מול העיניים.
חסרה לי החברות שהיתה חזרה כמו שתי אחיות שעברו הכל ביחד, ושום דבר לא יכול להפריד בינהן. סודות שנשמרו כמו קיר, אבל שקרים וצביעות שנחשפו ביום שהיה אמור להיות הכי חשוב לי בשנה.
חסרים לי הבילויים והצחוקים הקטנים מכל מיני קשרים שהייתי איתם בעבר וכיום אינם. אבל אני זאת שבחרתי לא להתקשר יותר, כי הרי יכולתי להתקשר בדיוק כמו שהם יכלו. כנראה שהאגו חזק ממני. וגם ההרגשה שרק אני זאת שרוצה במשהו.
חסרה לי האהבה, שכיום אני מבינה שהיא מעולם לא היתה קיימת.
נושא שאף פעם לא דיברתי עליו מסיבה פשוטה, מה אנשים לא יעשו בשביל האהבה? מספיק לי עד עכשיו, עדיף לא להתעסק בזה לפחות לא כרגע.
חסר לי במיוחד ההקשבה וההבנה שאף פעם לא הייתה בהכרח קיימת.
חסר לי החוסר שינוי במצב והידבקות בעבר. אבל מה נשאר לי כרגע אם לא העבר? "אף אחד לא יכול להבין"- ואני דבוקה בציטוט הזה הרבה זמן.
לא טוב לי, זה מה שקורה בלי קשר לכאב וייסורים פנימיים בגלל מה שקורה מסביבי. כואב לי בגלל עצמי.
לא יעזור כמה אני אפרט את זה, ושוב יחזור על זה ושוב יחזור על זה ושוב ושוב ושוב, שום דבר לא השתנה, כרגע גם נראה ששום דבר לא ישתנה.
אז אני אבלה, אני אצחק, אני יעביר את הימים עם שיחות בטלפון, עם הטלוויזיה, המחשב, הפוטושופ, הבלוג, התמונות, הזכרונות, אפילו עם הספרים. ההרגשה המעצבנת הזאת תמיד נשארת.
אני מתה לשינוי.
אבל זה לא קורה. לא משנה כמה אני אשתנה, כמה שאני ישנה את עצמי ואת המחשבות שלי, ההרגשה הזאת תמיד תישאר.
אבל מה לעזאזל שונה החמישי באוגוסט מהעשרים ביוני?
לפחות אני יודעת עכשיו שאני חזקה יותר ממה שחשבתי. בנאדם שהיה כל כך תלותי בעבר באנשים נשאר עכשיו בלי אף אחד בגלל טעויות כל כך טיפשיות וכואבות. הינה שוב אני חוזרת לעבר, שוב מצטערת וכואבת על מה שקרה ואיך הסתבך ואין לי כל כך כוח עכשיו לדון בזה.
נמאס לי להוכיח דברים לאנשים, כי מה אני בעצם מנסה להוכיח? במה זה עוזר לי?
אבל בעצם אולי הבנאדם היחיד שאני מנסה להוכיח לו משהו זאת אני.
אני מכירה את עצמי טוב יותר מכולם, אני יודעת את היתרונות והחסרונות שלי ביחד, אני יודעת את הפחדים שלי, מה אני אוהבת ומה אני לא יכולה לסבול, את התכונות העיקריות שלי ומה אני מסוגלת ומה לא.
לצערי יש כמה דברים שאני לא אוהבת בעצמי כמו כל אחד אחר, אני לא מסוגלת להתעלם מזה ולהסתכל על הטובים ברוב המקרים.
זה הורג אותי מבפנים, זה מעצבן. אחרי זה שואלים למה יש לי הבעה של תשעה באב. אין לי דברים מיוחדים כדי שאני אשמח בהם במיוחד.
יש לי שתי חברות שאני נפגשת איתן לעיתים, אבל זה לא מסוג החברות הטובות שאפשר לסמוך עליהם ולספר להן את הכל.
קשה לי לסמוך על אחרים בגלל טעויות מהעבר, גם כשאני מספרת למישהו דברים אני מפחדת שזה יתגלה איכשהו וזה לא בהכרח תלוי לאיזה סוג של בנאדם אני מספרת את זה.
כשחושבים על זה, לא עשיתי כל כך הרבה מאמצים בשביל שינויים במצב, כי תכלס סתם ישבתי בבית חסרת מעש וחשבתי כמה רע לי בחיים.
והאמת:) זה כל כך מצחיק יהיה לשבת ולקרוא את הדברים האלה בעוד שנה. אני קוראת דברים שכתבתי ביומן מ2007 ורואה כמה השתנתי, כמה הכל השתנה, מצב אחר.. בעצם אני מקווה שבתיכון בכללי אני לא יעשה את אותן הטעויות. אבל בעצם זאת בחירה שלי, אני יודעת שאני השתנתי ולא משנה כמה אחרים ינסו להגיד שלא ושאני נראית אותו הדבר חיצונית ופנימית.
גם אחד הדברים שאני שונאת זה שמבקרים אותי ובוחנים אותי, אני מרגישה שעושים את זה כל הזמן וזה מביך. יכול להיות שאני לוקחת את זה כמחמיא, טיפה, בכל זאת אבל אני מרגישה לא נעים עם זה.
אבל כל זה כבר לא משנה. אני יודעת שאני די חזקה, אני יודעת שאני אעבור את זה למרות שכל כך הרבה פגעו בי ועדיין נשארו לי פצעים בלי מרפא.
כמו בשיר שכתבתי "כשנפגעים בלב"? כל השירים האלו כל כך מתארים אותי במשך שנה שלמה.
אפילו שכתבתי אותם במשך כמה חודשים, עכשיו נאטמתי, נגמרו לי הרעיונות והרגשות שבאים לי בעקבות השירים.
כי כשכותבים שיר, לפני זה יש דף לבן, או במקרה שלנו פוסט ריק חסר מילים ואחרי כמה מחשבות אתם מבינים על מה בערך אתם רוצים לכתוב. אז מגיעות גם המילים ואיתן החרוזים והמנגינות היפות, ואז הינה גם כותרת ושיר מוכן.
אין לי רעיונות כאילו נחסמו לי הרגשות וזאת הרגשה נוראית.
עניין של זמן..
בלי הרבה מה לעשות בקשר לזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
my innocence