בכל השנה הזאת למדתי הרבה דברים, לרעה או לטובה אבל אני שמחה שזה עבר..
באמת ששקעתי הרבה פעמים במצבי דיכאון (יותר מהשמחה, אני מודה) וחשבתי כמה רע לי, כמה אני לבד, כמה לא טוב לי,
כמה יותר טוב לאחרים.
אף אחד לא הבין אותי, אף אחד לא באמת הקשיב לי, לאף אחד לא באמת אכפת ממני, אני לא קיימת, את כולם הסיטו נגדי,
כל העולם נגדי.., כולם שונאים אותי, אני לא סובלת את - - בעצמי (לא משנה מה, תמיד מצאתי משהו), אני כשלון בלימודים,
אין לי כישרון כמו לאחרים.
הרבה פעמים היו לי רגעים שהבנתי למה כל זה קורה לי, והרבה פעמים פשוט בחרתי להתעלם, כי היה נמאס לי להתעלם,
ולמצב הזה, הסיטואציה הזאת לא היה סוף.
כמו שלכל דבר יש התחלה, יש לו סוף ואני בוחרת מתי הוא יסתיים.
אם אני בוחרת להשתנות, אוקיי. אבל צריך להמשיך עם זה עד הסוף.
אני משערת שהמצב הזה, הגיע רק בגללי. ובכלל, אני בסה"כ בת 14(עוד חודש וחצי) ובאמת שחבל להתעכב על דברים כל כך שוליים ואנשים שלא שווים את זה.
אני בכלל לא יכולה להשוות את עצמי למה שהייתי שנה שעברה בחופש הגדול. אני פשוט חייתי באשליות. פחדתי להיות לבד, פחדתי להתמודד עם המצב שהיה לי, פחדתי ללמוד, להתגבר ולהתכשל.
אחרי שבגדו בי המצב הרגשי שלי כל כך היה ברצפה, והיה לי מאוד קשה להתרגל למצב.
וכמו שכתבתי בשיר (שהרבה מהקוראים פה אהבו, שמתי לב) "כשנפגעים בלב" כמה שאני לא אנסה להתעלם מזה, זה לא יעזור, כי כל פעם זה יחזור אליי כמו בומרנג.
האמת היתה מול העיניים שלי, והדרך לאושר סלולה בהרבה נפילות בדרך. "אם אתה רוצה לראות את הקשת בענן, תצטרך לסבל גם את הגשם".
אני לא יודעת אם זה נכון, שכל עוד אני לא אתן אמון בעצמי אני לא אוכל לתת אמון באחרים, אבל אולי כשקראתי את המשפט הזה הכוונה הייתה לעובדה שכל עוד לא יהיה לי בטחון בעצמי, שאני מסוגלת, שאני יכולה להמשיך, שלא נורא אם אני נופלת בדרך, לא לשים על מה שאחרים אומרים וחושבים- האנשים שכל כך אהבו לראות אותי סובלת, ולמה? בגלל מישהי שהחליטה שהיא שונאת אותי?
אני לא רוצה להגרר לנושא הזה אפילו. אבל אם היו אומרים לי עכשיו, ושואלים אותי אם הייתי רוצה לחזור בגלגל אחורה, ולשנות כמה דברים, אז לא הייתי רוצה לשנות כלום.
אני מעדיפה לעבור את כל זה בגיל 14 מאשר להתמודד עם זה בגיל אחר. על הבטחון אני עוד צריכה לעבוד, זה בעיקר עניין של התמדה עם עצמי, לסלק את הדברים השליליים שאני חושבת ולהתרכז בדברים החיובים.
רוב האנשים חושבים שהם היחידים שרע להם בסבל, וחושבים שאין יותר גרוע מזה (אני לא מכלילה) אבל יש המון אנשים שסובלים אפילו מאותם הדברים, אותם נושאי אכזבות, אותם הרגשות.
פחדתי להתמודד עם ההרגשה הזאת של להיות לבד. עכשיו אני מסתכלת אחורה, וזה הדבר שהכי הפחיד אותי בזמנו.
כל כך הייתי תלויה באחרים, הבנאדם שהכי אהבתי והערכתי בתור חברה,ידידה, שהיתה בשבילי כמו אחותי הגדולה וידעה עליי הכל בגדה בי בצורה הכי כואבת שיש.
עברה שנה מאז, וגם דברים שבעבר נפגעתי בהם והם נראים לי כל כך קטנים, אנשים אמרו לי שבעתיד אני יחשוב "איך נפגעתי ממנה"
אבל לא נראה לי, כי בגידה זו בגידה.
יש לי איתה כמה קצוות לא סגורים, כי מאותו הרגע שהשמים נפלו עליי (אני כל כך זוכרת את היום הזה) ניתקתי את הטלפון, או כל קשר שהיה לי איתה. אין לי מסנג'ר ואין לי אייסיקיו. זה גרם לי רק צרות וכאב.
וזה לא קשור לעובדה שאני לא יכולה לסלוח לעצמי וכל השיט הזה, כי גם אם היא תופיע מולי במשך החיים, אני לא ארצה להיות בקרבתה. אני כל כך נגעלת ממנה. מאנשים כאלה. איכס.
אני בנאדם אינטואיטיבי. והיתה לי הרגשה שהיא תשלם על זה. בגדול.
והיא סובלת. יש לה הרבה חברים אבל היא מרגישה לבד. ולמה? כי אף אחד לא מבין אותה כמו שאני הבנתי אותה.
אף אחד לא סבלני ומקשיב לה כמו שאני הייתי בשבילה.
אף אחד לא העניק כל כך הרבה אהבה וחום כמו שאני יודעת לתת לאנשים שאני כל כך מעריכה.
כל כך רציתי שיכאב לה כמו שלי כאב.
שהיא תסבול כמו שאני סבלתי.
כל כך שנאתי את עצמי על אותם רגעים שסיפרתי לה על הדברים שקורים מסביבי.
היה בא לי לצרוח את זה לשמיים, חתיכת צרחה הייתי תוקעת באותה תקופה.
כמגיעה הבדידות בבום, אנחנו חושבים- איך הגענו למצב הזה? למה נתנו את כל הכוח שבנו מההתחלה, לגורם משיכה אחד?
בדידות זה דבר שהרבה מפחדים ממנו. כל כך מפחדים, שהם מוכנים להיות שפוטים של סחבקים.
ולמה אני מתכוונת? שאני מכירה הרבה בנות שהם חברות של סחבקיות רק מהעובדה שיש להן מלא חברים. ולא תמיד טוב להם עם אותה סחבקית.
אני באמת יכולה להבין את זה. הפחד הזה.
אבל אם לא נתמודד עם זה, זה יהיה לנו רק יותר כואב בהמשך. זה מתסכל ומכאיב.
יש כאלה שמתרגלים לבדידות. רואים בה יישות לקום איתה בבוקר ולישון איתה בלילה. יש כאלה שמפחדים ממנה,
ויש כאלה שפשוט כבר התייאשו ממנה.
התקשרתי לפני כמה ימים למישהי די מתוסבכת שהיתה יותר קרובה אליי באמצא השנה בערך. קצת רבנו, (גאד אין לי מזל עם בנות) והשלמנו, אבל אנחנו לא קרובות כמו בעבר, בתכלס אם לא הייתי שקועה אז במצבי הדכאון לא הייתי מתקרבת אפילו לטיפוס כזה,
והיא רק החמירה לי את המצב שהייתי בו.
היא סיננה אותי המטומטמת, אבל לא משנה. אם היא כל כך רוצה לשקוע בעצב של עצמה שתשקע..
אני מתעבת אנשים מתנשאים שחושבים שהם יודעים הכל, והיא מסוג האנשים האלה. מסתבר שהיא חושבת שאני מטומטמת.
לא השקעתי מי יודע מה השנה בלימודים, אבל למדתי למבחנים מקסימום שעתיים, והייתי מוציאה ציונים טובים.
והיא כולה עם השוויץ שלה לפניי "אני יכולה לקבל ציונים טובים בלי להשקיע או ללמוד בכלל, את כזאת טיפשה, לומדת ובכל זאת מקבלת ציונים לא משהו" תסתמי את הפה שלך כבר, את לא עובדת על אף אחד עם המשפט הקבוע הזה, אני יודעת כבר מכמה אנשים שלא סובלים כבר את הילדה הזאת.
בחיים לא שפטתי אותה לפי המצב שהיא הגיעה אליו, אבל היא החליטה שכן, והיא לקחה קשה משהו שאמרתי לה.
ומאז היא החליטה שאני רוצה לרעתה והיא לא דברה איתי, היתה קרירה.
לא משנה איך הגיע לי מה שידעתי על מה שהיא חושבת, כי אני לא סתם חושבת ככה. והינה עוד אחת, שהיתה איתי תקופה ארוכה - ונפגעתי ממנה.
יש לי תכונה שאני נקשרת יותר מידי מהר לאנשים. אני יודעת שזה לא טוב, כי דווקא הם האנשים שהכי יפגעו בי בעתיד.
ובקשר לילדה השניה,
אני לא יודעת אם אני רוצה להמשיך להיות בקרבתה. ועכשיו שאני חושבת על זה, אין לנו הרבה במשותף.
אני לא סובלת את המוזיקה שהיא אוהבת, אני בטטה והיא כל הזמן מתעמלת, אין לנו אותן תכונות אפילו.
פשוט מעצבן אותי להיות בחברתה. אני לא מקנאה או משהו, אבל איכשהו אני מרגישה תמיד זבל לידה. לא יכולה להסביר את זה.
אם היא נותנת לי להרגיש ככה או שזאת רק אני, לא משנה.
סופ"ש נפלא לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
my innocence