כמו הרבה אחרים, היתה הרגשה מוזרה בלי ספק לחזור בחזרה לבית ספר, המקום שהיה מאוד מוכר לי ורגיל ללכת אליו בכל יום.
כמעט את כולם לא ראיתי חודשיים וחצי, אז אחרי החיבוקים הצבועים והחיוכים המזויפים חזרנו למקומות והתעדכנו בכל מה שהולך לקרות השנה.
זה באמת מאוד מעניין אותי איך המחנכת שלנו נשארה עדיין אותה מחנכת כי כל שנה אפשר לראות איך היא מצטערת מחדש, היא אמרה את זה בפירוש 
, היא קורעת אותי ברוב השיחות האלה במיוחד בגלל שהיא מנסה להראות רצינית והרוב שמים עליה זין (אבל אני זה לא חוכמה כי כשחושבים על זה מאוד קל להצחיק אותי).
ואז מתחילים היציאות הקטנות או לחילופין צחוק מתגלגל גדול שסוחף את כולם באותו הרגע, או הרגעים שבאותה השנייה ממש מצחיקים ואחרי זה הם כבר לא. ואז כעבור שבוע של שיחות שחוזרות על עצמן בכל שיעור, לימודים, הודעות על מבחנים ושטויות כבר שוכחים מה זה חופש.
זה מזכיר לי את ההרגשה הזאת כמו בכיתה ו'- שנה אחרונה!!! אח"כ מגיעות התחושות שזה עבר מהר ובטח גם השנה הזאת תחלוף בלי שנשים לב, והופ, חופש גדול ומשם לתיכון.
ההרגשה הכי כיפית היתה כמובן לקנות את כל הדברים לחזרה, כל העטים, הטושים, המתייקים, המחברות, הכל :) (עוד לא סיימתי עם זה! חסר לי קלמר.)
אבל כמו כל דבר בחיים, בכל חיובי יש טיפה מהשלילי ואפילו שהרוב שמחו לחזור לבי"ס (לא ללימודים בהכרח, לבי"ס!)
יש גם את הרגעים שאני מרגישה שלא מתאים לי להיות פה, כי זה לא מרגיש שייך. בכל אופן זה כבר עניין של גיבוש.
אולי האמונה זה מה שבאמת מחזיק אותי. כי באיזשהו מקום אני מרגישה שכן הכל יכול להשתנות, וכן, זה כן בר ביצוע, אבל עכשיו אני לא במצב שהכל אפשרי. אני רוצה מסגרת חדשה. כבר אמרתי את זה.
אני חושבת שבכל מקרה, מה שכל כך רציתי בחופש בסופו של דבר זה כן התגשם באיזשהו מקום. אני אותה אחת, נכון. אומנם עדיין יש לי את הרגעים של החוסר בטחון והביישנות יתר אבל בסה"כ אין משהו ספציפי עכשיו שיכול להעציב אותי בכאלה רמות שאני אשבר לגמרי.
זה העניין של ההתחשלות בחיים, אחרי שמשהו חזק כואב לך דברים אחרים יראו כל כך קטנים לעומת זאת.
אני יודעת שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה אם אני רוצה באמת, בפירוש אני מרגישה שאני מסוגלת. למרות שיש רגעים שזה לא הזמן המתאים, וצריך רק לחכות אפילו שזה כל כך מעצבן לחכות ולשמוע את אותו הדבר- מאנשים ש"דואגים" לך.
כל מה שאני ארצה עוד יגיע אבל לצערי, זה בהחלט לא בר ביצוע כיום. ואני לא הולכת לעשות זיופים עכשיו לאף אחד ולהגיד שהחיים שלי מושלמים. זאת אני, אתם יכולים לבחור לראות את זה באיזה דרך שאתם רוצים, אבל זה ברור שאני לא הולכת להשתנות בשביל אף אחד, כדי לרצות או שיאהבו אותי יותר, אפשר להסתפק במה שיש לך במקום להתבכיין כל הזמן על מה שאין לך.
(עכשיו בלי קשר)
הכי מצחיק זה לשמוע איך כולם בכיתה מדברים פתאום בשיעור חינוך (כנראה שאחד ההורים התלונן שצריך לדבר על זה או משהו-) על עלבון, השפלה, וכל האסוציאציות שעולות בקשר לזה.
אני מתחילה לצחוק מבפנים שפתאום כל אחד נשמע כמו איינטשטיין עם בגרות שלא לגיל 14-15, כשבעצם כמעט כולם עושים את זה בכל יום וזה כבר לא משנה למי, איך ולמה. העיקר שאמרתם את זה באותו רגע, ואתם לא יכולים לדעת איזו השפעה יש למילים שלכם או אפילו למעשה \ תנועה קטנה אפילו, באותו רגע על כל אחד.
כל אחד עבר את ההרגשה הזאת יותר מפעם אחת בחיים שלו, והרגיש את הכאבים האלו באיזשהו הקשר. עובדה שאני רואה את זה מול העיניים שלי יותר מפעם אחת על ילדים מסביבי, ואל תגידו לי שאמרו לו את זה "בצחוק" כי בכל צחוק יש אמת מסוימת!
אני בקרוב יחזור לכתוב שירים אתם תראו 
אם עשיתי את זה פעם אני יכולה גם כיום. אבל לא כרגע.
גם הפילוסופיות שלי יחזרו בקרוב. אשמח לשמוע דרך אגב על החזרה של כל אחד מכם (במידה וחזרתם למסגרת כלשהי)
עד העדכון הבא, שיהיה לכולנו שנה טובה ומוצלחת 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
my innocence