בחזרה לתמימות

להיות חופשי.

*כל הדמויות שנכתבו בסיפור הן בדיוניות ואין כל קשר למציאות. כל קשר למציאות מקרי בהחלט(!)*

שוב לאתגרי כתיבה :] תחת הקטגוריה "חופש".

תמיד שהולכים לחפש אחרי משהו אחד, הולכים לחפש משהו אחר. שמתם לב?

והקטע הוא שכשהדבר שכל כך חיכתם לו יגיע אתם אשכרה רוצים שהוא יגמר.

הימים לא עוברים והבטלה הזאת מתחילה לעצבן לי במוח. אני שונאת לא לעשות כלום.

אתמול סתם טיילתי לי ברחוב, מרוב מחשבות אני יכולתי להתנגש באיזה עמוד..

ולא עוזר לי גם סתם לבלות, אני כן בחורה שזורמת אבל בלי איזה משהו שאני אוהבת, שאכפת לי,

או ששווה להשקיע בשבילו, אני יכולה להרגיש שאני לא שווה כלום.לפעמים.

שוב אני הולכת ברחוב בלי לשים לב לכל מה שקורה מסביבי כמו שתמיד היה, אני תמיד שמה לב רק לעצמי.

דווקא בקטע של האכפתיות אני נופלת.

אכפת לי יותר מידי מאחרים, אני תלותית לרוב ולוקחת הכל ללב.

כמובן שאחרי הכל באה האכזבה. זה ידוע לא?

אין לי כוח לזוז, אבל בכל זאת הולכת למגרש ספורט ליד הבית שלי. העיגול עצמו יחסית היה גדול, עם טיפה חול,

לא מורגש, ובפנים העיגול היה מלא דשא. ירוק, רענן שכזה.

ואז אני רצה. כמו שאני עושה כל החיים שלי. במרוץ כזה נגד הזמן. נגד התמודדות של הכל.

נגד כל מה שקשה לי.

הרוח מנוגדת לי, אני מרגישה כבדה ופתאום לאט לאט אני מאבדת משקל. יופי, נפלתי כמו מטומטמת.

כמו בחיים, כשהולכים בכיוון המנוגד ולא רוצים לזרום נופלים, ואז זה כואב. לאט לאט קמים והפצעים מגלידים.

אבל עדיין נשאר זכר לכל הזיכרונות.

היו לי כמה חברים טובים. שהכרתי להם חברים עוד יותר טובים כי הם הרגישו לבד.

לא חשבתי על זה שזה יעשה לי רע או משהו כזה. דווקא במקרה הזה אני יכולה להיות הכי עיוורת בעולם. ואז אני יוצאת קרחת משני הצדדים.

היתה רק חברה טובה אחת שהיתה כמו אחות בשבילי והייתי מספרת לה הכל, ומשתפת.

ראיתי בה דמות אלוהית. אחת שתמיד עוזרת, תמיד כאן, תמיד לכייף, לחייך, לצחוק, להצטלם, לבלות.

גם היא נעלמה. כמו כולם,פתאום, פרחו.עפו.התפוגגו.

כשמאבדים משהו, רק אז אתה מבין כמה הוא יקר. והאמת שכל החברה הזאת היתה מקור מרכזי בחיים שלי(WTF)

זה לא שעכשיו אין לי חיים, אבל אני מרגישה ריקניות. אני מרגישה ריקנית.

שאין לי עם מי לפרוק. עם מי לעשות דברים. לבלות, לרכל, לצחוק. להרגיש אמיתית בלי לפחד מה תהיה התגובה.

להרגיש טוב עם האנשים שאני מסתובבת איתם ולא להרגיש כל הזמן שהם רק רוצים ברעתי.

עד לא מזמן היה לי אפילו חבר, אופיר. נפרדנו אחרי חצי שנה בערך. פשוט לא הסתדר, העניינים לא זרמו...

עכשיו אנחנו ידידים. בערך. קשה לחזור להיות ידידים אחרי שנהיים חברים. שמתם לב?

אבל גם לזה אני מתגעגעת לפעמים. לחום הזה, האהבה הזאת, המגע, החיבוקי דוב הגדולים שהייתי יכולה להרגיש מוגנת.

הידיים הגדולות והחזקות, הגוף הגבוה. נשמע טיפה שובינסטי, שככה אני מרגישה?

ואולי סתם חסרות לי השיחות העמוקות בשעות הקטנות של הלילה, שהיינו סטלנים מרוב עייפות אבל בכל זאת המשכנו לדבר כי לא יכולנו להפסיק.

הרגשתי שאכפת למישהו ממני. באמת, עכשיו יש לי ריקנות מבפנים. הבדידות באה בבום. זה חסר לי.. כל כך חסר.

גם אנשים שאני מרגישה שהכרתי אני לא באמת מכירה.

כשאני נמצאת בחברת אחרים באיזשהו מקום אני עדיין מרגישה לבד.

חשבתם פעם למה אתם מרגישים לבד בחברת הרבה אנשים? לזייף חיוך ולהתנהג בצורה שונה למה שאתם באמת מרגישים.

זה קשה רוב הפעמים אבל זה מחייב לעשות את זה.

אני רוצה להרגיש סוף סוף חופש. ולא את כל הריקנות הזאת והמחשבות המפגרות האלה.

לא אכפת לי מה אחרים חושבים עליי או מה יעשו. אני מרגישה רע בתוך תוכי ואני לא יכולה לזייף את מה שאני מרגישה!

דיי כבר, נמאס לי שאנשים אומרים לי שאני נראית בדיכאון ובדאון. אני מרגישה רע ולא יכולה לזייף שום דבר כנגד זה.

ומה זה להיות חופשי בכלל?

חופש מהמסגרת? חופש מהמגבלות? חופשי מהאגו והמחשבות? חופשי מהפחדים והאכזבות? מהרצונות והחלומות?

ממה שכובל אותי להמשיך הלאה? מאנשים אחרים שאני לא מסוגלת?

להיות חופשי זה במילה אחרת לזרום. לקחת הכל באיזי ולהיות באחדות עם הסביבה שלך, והדרך שבה אתה חיי ומאמין.

לחיות עם הדחפים שלך, להציב מטרות להמשך, לעשות דברים שאתה אוהב לעשות. להשקיע בהם.

ללכת עם הדחפים שאתה מרגיש, עם האינטואיציה-באיזשהו מקום.

הדחף הזה. הדחף לגלות, להתפתח, להתבגר, ללמוד, להבין, להשתחרר, לבלות, לגלות את עצמך.

להיות חופשי.

הרצון הזה גובר עליי מכל רצון אחר. זו משמעות הרבה מעבר למילים, להרבה מאוד אנשים.

לחיות את הרגע. בלי ללכת במרוץ נגד הזמן. לזרום. לקבל ולאהוב את המצב כפי שהוא, או כפי שאתה.. :)

זה מעבר להתנהגות. זה למען ההתפתחות, למען ההמשך.

לפעול לפי דחפים- להיות מודע לכל מה שקורה בכל מצב, להיות טעון בלהט שמפעיל אותי להמשך.

זה הרצון לשים את כל ההתעסקויות בצד ולהרגיש שאתה יכול להמשיך להתפתח, לגדול, לשמוח, להתבגר...

למרות שזה קשה. להתמסר. הדחף הזה- ללמוד על עצמך. למרות הבדידות.

הבדידות מלמדת המון למרות שהיא מקשה הרבה על עצמנו. במקום לראות את זה באור חיובי אנחנו רק בתסכולים ורחמים עצמיים של כמה אנחנו לבד.

דרך הבדידות אתה לא רק לומד להכיר את עצמך, אתה לומד מה הפחדים שלך, מה הדברים שאתה אוהב, מה הצרכים שלך, ולמה לעזאזל אתה זקוק לאחרים כדי להרגיש מאושר?

הידיעה עצמה שנחשפת דרך הדחף העצמי, הרצונות, ההקשה והפתיחות. הם בעצם שמאפשרים לך לזרום ולתת לדחף להיסחף שמגלה את עצמו לאט..

הבחירה לעזוב את האגו והפחדים ולהיסחף לתוך ההרגשה החופשית הזאת בלי להסחף אל הרצונות, הדאגות, האכזבות, התשוקות והמחשבות השונות- הם הקובעות איך נפעל. זאת המציאות שגם תהיה בהמשך הדרך... תמיד. רק הראייה שלנו המאפשרת זאת.

הבחירה שלנו היא מה שאנחנו בוחרים להתמודד עם המציאות, וההמשך.

הדחף שרוצה לדעת, לחוות, להרגיש, לאהוב למרות הכל.

לאהוב את עצמך ללא תנאים וללא כל קשר עם אחרים.

להיות קשוב לעצמך ולמי שאתה באמת. לא לזייף את עצמך או דפוסי התנהגות שונים.

הבחירה להשתחרר...

להיות חופשי.

:)

זה היה עוד אחד מהאתגרים שבבלוג "אתגרי כתיבה", הפעם תחת הקטגוריה "חופש".

חשוב לציין:

*כל הדמויות שנכתבו (כאילו שנכתבו הרבה ) בדיוניות ואין כל קשר למציאות. כל קשר למציאות מקרי בהחלט(!)*

כמובן אבל שכל הפלסופים שבסוף באו ממני והכל, אבל בכל זאת :]

ובאמת חשוב לי לדעת-

למה אתם לא מגיבים? יש לי המון קוראים יחסית מבעבר, והרבה נכנסים לפה דרך מועדפים, חיפושים, או דרך המייל,

למה אתם לא מגיבים? אני לא נושכת או משהו...

חשוב לי לדעת מה אתם חושבים על הנושאים שכתבתי ולא בהכרח על הכתוב. מה אתם חושבים על הנושא הזה,

או מה לפעמים כדאי לי לשפר.

חבל. זה לא מתקדם לשום מקום והחשק לעדכן קצת נעלם.

לא משנה... אני מקווה שהמצב ישתנה. שיהיה, אני בכל זאת ממשיכה לעדכן.

אני באמת מעריכה כל תגובה פה, ובדרך כלל נכנסת לבלוגים שמגיבים לי בלי קשר ל"מחזירה תגובות" או משהו בסגנון, אני קוראת את הפוסטים שלהם. ומגיבה.

יש לי הרגל שכשאני נכנסת לבלוג אני מגיבה בו. לא משנה איזה.

תאמצו את זה.

שבת שלום לכולם

מקום המפלט שלי

ולמה החיים הם זרם אחד גדול

בעקבות הבלוג "אתגרי כתיבה" - אתגר ע"פ תמונה, זה סיפור שכתבתי.

רציתי לנסות משהו אחר.

לאט לאט אני צועדת בשביל הסלול אבנים, בדרך לנהר גדול שכזה, בצעדים איטיים וקטנים - הליכה שלא מאופיינת לי בד"כ.

אני לא אוהבת חורף. העונה הזאת גורמת לי לתחושת דכדוך בלתי מוסברת.

עד כמה שזה ישמע מוזר, הגשם נראה בעיניי כאילו השמיים בוכים. שונאת מגפיים ושלוליות, או בגדים מלאי שכבות.

זה נותן לפעמים תחושת בדידות, של להיסגר בבית בלי חשק לבלות.

לאחר כמה זמן אני מגיעה לאבנים גדולות מאוד חומות ומחוספסות, יושבת קצת באי נוחות וצופה על הנחל הקטן שזורם בינהם.

לא עם חיוך מרוח או מזויף על הפנים אני יושבת, וגם לא עם דמעות בעיניים.

סתם... חושבת. חושבת בלי הרף. כמה שאני חושבת.. בתקופה האחרונה זה נהיה כבר בלתי נסבל.

אני יותר מידי "משתחררת" בזמן האחרון.

מרגישה כאילו הינה- אני והעולם. תמיד אני באה למקום הזה בשעות המוקדמות של הבוקר, כשהשמש אפילו לא הספיקה לזרוח,

וחושבת על כל העולם.

אני לא מציגה בפניי העולם דמות מזויפת, או מישהי שהם היו רוצים שאני אהיה...

אני מתייחסת לאנשים כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אליי. באמת... מכל הלב אני אומרת את זה.

אבל לא תמיד הכל יוצא כפי שאנחנו רוצים שיצא, או כפי שאנחנו מתנהגים.

איכשהו תמיד אנשים יחשבו עליי דברים אחרים, שונים ממה שאני באמת. לפעמים אני שונאת את עצמי.

אני שוקעת בדיכאון של עצמי... שונאת ששופטים מישהו בלי להכיר. מבקרים מישהו בלי לדעת.

פוגעים באחרים כאילו חושבים שאין להם רגשות, ואפילו לא חושבים כמה זה יכול להשפיע עליהם במשך היום. כמה הם מתעמקים בזה.

יש לי יופי עדין כזה, מיוחד. בעיקר משהו מיוחד בעיניים הגדולות והחומות עם הריסים הגדולות.

אני גם די חכמה בלימודים ובכל דבר שאני עושה, העובדה שיש לי זיכרון מעולה, כמעט כמו מצלמה עוזרת לי בהמון תחומים.

בכל זאת יש דברים שאני אוהבת בעצמי ומעריכה על כל זה.

אני באמת חושבת שמספיק לדבר איתי כמה דקות, להסתכל כמה דקות ממושכות בעיניים שלי ולראות מעבר למה שכולם רואים. 

ממש אפשר לראות  מישהי אחרת. בנאדם יותר עמוק ממה שחושבים בד"כ.

אני לא מאשימה את הגורל במה שקורה לי או משהו כזה, כי אני זאת שבסופו של דבר מחליטה מה יהיה עם החיים שלי.

מציפים אותי כל פעם זיכרונות כשאני מגיעה למקום הזה, כל פעם זכורים לי מצבים אחרים של העצים, השביל, המים, הקולות...

אפילו הריחות.

בסתיו העצים היו מקבלים גוונים של צבעים חמים שכאלו, השלכת היתה בשיאה, וכל השבילים היו מוצפים בעלים מקומטים ויבשים.

באביב המים היו זורמים בקצב בינוני שכזה, היה ניתן לראות אפילו חבצלות מים מרהיבות בהמשך לנחל הקטן.. אבל הכל כך מיוחד.

בדרך לנחל הייתי אוהבת לאסוף את הפרחים היפהפיים שבדרך, לא הייתי קוטפת, הם היו מונחים בעדינות, כאילו מישהו שם אותם בהמשך לשביל.

ובקיץ, כשהמים עוד לא היו קפואים, הם היו כחולים, עמוקים כאלה, זורמים במהירות בינונית, לא מהר ולא לאט. בקצב שלהם.

המזג אוויר היה חם בצורה נוראית, והלחות היתה נורא גבוהה.

אבל עדיין היה כיף תמיד לבוא למקום הזה. בחום, בקור, באור ובחושך. מקום המפלט הקטן שלי.

גם כשהייתי מסתכלת על המים, הייתי רואה צד אחר.. אני מתכוונת שבאיזשהו מקום המים הזורמים האלה, הם כמו החיים.

כי המים, מתאימים את עצמם לכל אתגרי החיים,

לכל מקום שבו הם יהיו בו- אגם קטן \ מפל שחזק נופל \ ים סוער \ בריכה תחומה.

הם מתאימים את עצמם לכל צורה שבה הם יהיו ושהחיים יבחרו לקחת אותם.

המים הם טהורים, נאמנים לעצמם. בעמקי המים- שם נשמרים כל הסודות...

המים תמיד זורמים כלפי מטה, הם מתאימים את עצמם למישור היציב ביותר של החיים.

המים הם חלשים ורוגעים, אך עם זאת יכולים להיות חזקים וסוערים. למים יש עוצמה משלהם. מיוחדת, גדולה.

המים זורמים בקצב שלהם. בקצב שהם יבחרו להיות בו.

המים הם שקטים, אך אם רק נוגעים בהם הם מסוגלים לפרוץ בחוזקה החוצה או לחלחל לעמקי הנפש והגוף.

המים מזינים. בלעדיהם היצורים החיים לא היו מתקיימים, הם עוזרים לאחרים להתקיים.

המים מסוכנים, מסתוריים. אך עם זאת הם תמיד מתחילים מאותה הנקודה..

המים הם שקופים, זכים, טהורים. הם לא צריכים יותר מידי קישוטים להתעצמות, לביטחון, למודעות...

אבל בכל זאת, לא כמו אנשים- למים אין רגשות, מצבים, סיטואציות..

זה טוב לבחור דרך לחיות בה, אבל לא צריך לשכוח איך הגעת אליה ובזכות אילו אנשים. ואם זה בלי אנשים בכלל,

את זה צריך לזכור עוד יותר טוב. כי הגעת למשהו בזכות עצמך.

תמיד כיף להגיע למקום הזה ולחשוב מחשבות על גבי מחשבות. הרבה דברים הבנתי במקום הזה.

זה כיף להירגע פה, לשמוע את קולות הציפורים על העצים, לראות עטלפים (טיפה מפחידים) בלילות החשוכים,

אבל עדיין מוארים טיפה הלילות בעזרת הירח העגול והגדול המשקיף על פני כולם.

כל אחד צריך למצוא מקום כזה. מקום שהוא מרגיש בו בנוח או סתם לשכב על הדשא ולשמוע מוזיקה.

או להסתכל על צורות העננים ביום שטוף שמש.

להתרחץ במפלות הענקים במים החמימים של הקיץ.

זה כיף להתרפק לפעמים על העבר ולחשוב מחשבות על מה שיכולתי לעשות, ומה היה קורה אם...

זה מעניין לפעמים לנתח את האירועים שקורים לפני עיניי ולגלות את עצמך- התכונות שלך, הפחדים שלך, ואיך אתה עובר את האירועים שקורים לפני עיניך, איך אתה מפרש אותם.

ואותם הדברים, הלא - נודעים שיקרו בעתיד הרחוק והקרוב, איך אני משפיעה על מה שיקרה ובאיזה דרך הייתי רוצה אותם- לעבור.

אבל את הרגעים האלו...

כבר לא אוכל להחזיר לאחור.

(יצא קצת מעפן, אבל זו הפעם הראשונה שאני כותבת בצורה של סיפור ולא בצורה של שיר,

צריך להתרגל קצת :)