זה עניין של איך שאני בוחרת לראות את זה. בכל מקרה זה לימד אותי מה לצפות מאותה ילדה.
ב-20.6 כמו תמיד כולם הולכים לים \ לקניון ובעיקר הים מפוצץ חבל"ז. חשבתי שאני הולכת עם חברה שלי,
(אנחנו הולכות בערך פעם בשבועיים) ואז פתאום אני רואה שהיא אומרת לכל מיני ילדים שהיא תפגוש אותם והכל, והיא גם פוגשת חברות שלה בתוך הים.
הרגשתי קצת לא קשורה, אז אחרי זה כשהיינו לבד אמרתי לה את מה שרציתי להגיד (בלי שום קשר למה שכתבתי למעלה)
ואחרי זה הרגשתי שהיא פשוט כל כך קרירה כלפיי והרגשתי מגעיל בטירוף.
מה כבר עשיתי, מה אמרתי, או מה אמרו עליי, המון מחשבות רצו לי במהירות מטורפת בראש והרגשתי שאני עוד שניה מתפוצצת.
אמרתי לה שתכננתי ללכת לים איתה, אבל זה ממש לא היה נראה כאילו היא רוצה שאני יבוא \אכפת לה שאני יבוא אז ויתרתי.
מרוב המצב רוח החרא לא היה לי חשק לבלות אז סתם הייתי בסוף עם המשפחה.
כל פעם שאני חוזרת אחרי בי"ס אני רואה את כל הילדים הולכים לכיוון של האוטובוסים והכל, וגם הפעם ראיתי. פשוט שנאתי את זה.
שנאתי את הרגע שבו סמכתי עליה כל כך, שהאמנתי בה, שחשבתי שאני חשובה לה באיזושהי צורה.
וכמו כל אכזבה שלי, הינה עוד אכפת שאכפת לה רק מעצמה, שנפגשת ומתקשרת מתיי שנוח לה, מתיי שמשעמם לה ואין לה כל אופציה אחרת.
כמו כל האנשים שחשבתי שהכרתי אבל פשוט לא.
בשנה האחרונה שבו העולם שלי כאילו נחצה לשניים (אני יודעת שזה נשמע דרמטי) ביום היחיד הזה שבו הבנתי כל כך הרבה דברים.
כל מה שהאמנתי בו, כל המחשבות שלי לגבי החברה הכי טובה, הכל התחיל לרוץ לי בראש והתחבר לי לכל הדברים שעברתי באותה תקופה כמו חתיכות של פאזל.
וואי פשוט.. אף אחד לא יכול להבין את זה. הרגשתי באותו יום ממש כאבי לב, משהו שבחיים לא יצא לי לעבור.
חשבתי שחברה אחרת שהייתה לי היא כמו החצי השני שלי.
אני לא יכולה להסביר לאף אחד כמה זה גרם לי סבל, כי אף אחד לא הרגיש כמוני באותו רגע.
זה היה הרגע האמיתי שבו התחלתי להתבגר ולהתגבר על המון דברים שבאו בעקבות זה.
"כשנפסיק לחכות את תראי שיגיע
כשלא נסתכל הוא לפתע יופיע
כשלא נתאמץ זה יבוא
ממילא משפטים ארוכים יאמרו
במילה כשנפסיק להגדיר גדרות מסביבנו
כשנבין שהכל כבר מוכן עבורנו
כשלא ננסה להיות אחרים
ולא נתייסר על ימים אחרים"
פה זה כתוב בלשון זכר, אבל אני כל הזמן בחיפושים אחרי "החברה הכי טובה" ולא מבינה שפשוט כרגע אני לא אמצא את זה.
אז גם ביום האחרון של הלימודים הרגשתי חרא, כמו בהרבה ימים השנה, ופשוט חבל לי שאני טועה כל פעם מחדש.
השינוי האמיתי שאני רוצה לעבור זה לחזק את ההערכה העצמית שלי, להשלים מה שיש לי, ולשנות את דרך ההשקפה שלי על אירועים.
אמרו לי שאני צריכה יותר לדאוג לעצמי מאשר לאחרים, להשתמש בהם מתיי שנוח לי, אבל אני לא יכולה כי יותר מידי אכפת לי מאנשים וזאת בעיה די גדולה שלי.
אני בונה עליהם כדי לקבל את אותו יחס שאני נותנת, ומה שאני מקבלת זה בעצם זבל.
ואז אני מצפה ומצפה ומחכה, וכגודל הציפיה- גודל האכזבה.
כל כך כואב לי כשפוגעים בי, או לפחות אני רואה את זה בצורה הזאת.
יש כאלה שמנסים לחכות אחרים ונגררים אחרי אחרים והדעות שלהם. הם שונאים את עצמם ובלי האנשים שהם נגררים אחריהם הם מרגישים באיזשהו מקום לא קיימים.
יש כאלה שכל כך מתלהבים מעצמם, שזה כבר נעשה פתטי, ואחרי זה לא מבינים למה כולם שונאים אותם ומעדיפים להפוך את זה לקנאה.
יש כאלה שחיים בשקר, ויוצרים לעצמם מציאות חדשה, שרק הם חיים בהם עם הדרכי השקפה שלהם, ושומדבר שאחרים יגידו להם לא יעזור. כי הם ימשיכו לחיות בשקר וירצו לשמוע רק מה שהם רוצים לשמוע.
יש כאלה שחיים ברצון שלא להתעורר כל יום וכל הזמן רק שומעים וחיים בדיכאון, ורק מעצימים את הדיכאון שלהם.
הם רק חושבים מחשבות שליליות ואז לא מבינים מאיפה הצרות באות עליהם.
יש כאלה שמתנהגים בצורה הכי מגעילה שיש לאחרים כדי שיהיה להם יותר ביטחון עצמי (ככה הם חושבים) ולא אכפת להם
לרמוס אחרים בדרך למטרה שלהם.
יש כאלה שפשוט מנסים לחיות. בלי יותר מידי פוזות, חיוכים או זיופים. פשוט כמו שהם.
ומי אתם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
my innocence