Thank you for the venom

אפחד שאני מכיר כבר לא נכנס לבלוג.

ממילא לאפחד אין טעם, ז'תומרת אין לי כבר חברים שיכנסו יגיבו אז לפחות אפשר לפרוק פה.

בזמן האחרון הכל חרא אני מרגיש שאני נחלש עם הזמן, כבר ניתקתי כמה קשרים היום עם כאלה שהיו בשבילי מישהו.

רבתי עם מלא חתנ'יקים הם ממשיכים לקלל ולהרביץ לי וזה כבר נמאס,
אני מתחיל להרגיש עייף, מהאנשים סביבי, מהחיים, מעצמי.

יש לי הרגשה שבאלי כבר לעזוב ת'מקום הנורא הזה, פשוט בא לי למות.

אני לא אתאבד או משהו כי זה לא ממש בשבילי אבל נמאס לי לקום בבוקר ולגלות ששוב אני חוזר על אותו דבר שוב
האנשים ששונאים אותי יצטרכו לקלקל לי את היום, שוב לריב עם ההורים ושוב לריב עם כל העולם.

אני מתחיל להרגיש שאני לא בסדר.

טואוווווב,
אז הרגע חזרתי מטיול, הוא היה ממש מעייף, המסלול לא היה ככ קשה אבל כל החרטא הזה לקח מהבוקר עד הערב.

הצלחתי להתחבר ולדבר ככה עם כמה ילדים נחמדים מהשכבה<:
כבר הבנתי סופי שאני פאקינג עושה מה שנראלי הכי אעש שיש, ולהיות עם כל הטאמבלים שאני רודף אחריהם
כדי לתת חיבוק ולהגיד "ביי אחי" מחוקים אצלי.
~
אין חדש בלימודים, אני כבר חצי מת, המחצית הלכה הכי חרא שיש.
נראלי אני הולך לקבל מלא שמיניות ושביעיות ואינמצב ל100, אולי איזה 95+ טואוב ככה בהיסטוריה או דרמה,
אני מקווה שההורים שלי לא יקבלו דום לב ושבאמת אני אחגוג בר מצווה הכי אחי;

אני לא יודע אם מחר כדי לבוא לבצפר, אומרים שיש מחר חזרות לאיזה טקס מעאפן,
שממילא הבנים לא עושים כלום, אבל רציני כלום.

יאללה עפתי.
ביי כאפות 33>