הגעתי לבצפר,עייף,מת שכבר נעלה על האוטובוס ואני אוכל לישון קצת.
אחרי שנכנסנו לכיתה,זהבה התחילה עם החפירות הרגילות.[ואני עוד שמחתי שריקי לא באה].
ואז נסענו.
אני באמת לא מבין מה העניין עם האיסור המפגר על הכנסת אוכל לאוטובוס.
באמת,אנחנו ילדים בשלבי גדילה,אנחנו צריכים לאכול הרבה ><.
ומי יישמע,כאילו שאנחנו הולכים לפתוח שם קייטירינג,כולה במבה\צ'יפס וכו'.
המסלול של הבניאס היה כיף,אבל מלא בעליות,ירידות וטעות מעצבנת של המדריך.בסדר,כולנו טועים,גם אנחנו טעינו בבחירת המדריך.
באמת שנהנתי,היו נופים,מים בצבע טורקיז והמון צחוקים.
בדרך פגשנו חרדים שהיו מסכנים - הם הסתובבו בחום הזה עם מעילים שחורים.גם אני מאמין באלוקים,אבל זה לא אומר שאני צריך למות מחום בגלל זה.
כל הדרך חשבתי לעצמי,למה לוקחים אותנו לבית קברות בטיול שאמור להיות מהנה.
וזה קצת מוזר,כי גם בטיול הקודם לקחו אותנו לבית קברות.
אולי להודיה,או בשמה האמיתי,פטרושקה מלכת האופל,יש קשרים זדוניים עם מי שאחראי על הטיולים במשרד החינוך?!
בסוף לא הלכנו לבית קברות,ואני לא אתפלא אם זה בגלל שהמורים לא רצו.
כשהגענו לאוהל הענק,ששימש כמקום לישון לכל השכבה,הוא נראה יותר טוב ממה שחשבתי,ויותר גרוע ממש שקיוותי.אבל אני לא אקטר.
אם רק הייתי יודע מה יעלה בגורלי בהמשך...
אחרי שאכלנו והיינו בדיסקו הדי נחמד הזה,הלכנו לישון.
אבל איך אפשר ללכת לישון מבלי מופע של ליצני השכבה?
זה היה מפגר-
מורות,שגם ככה מ5 בבוקר הם במתח שהכל יהיה בסדר,צריכות לשמור על ילדים בני 17 שילכו לישון.עצוב.
ובאמת,לא הבנתי מה העניין בלשחק עם המתג של האור ולברוח לישון,לא עברנו את זה בכיתה ב' כבר?
או שיש את הממש בוגרים,שעושים קולות של צרצרים בפלאפון,איך אמרה חברתנו איילת "איזה ילדים מפגרים יש בעולם.
בסוף,עד שהצלחנו להשיג שקט,משהו אחר הפריע לנו לישון,אני לא אגיד מה כי תכלס זה מעליב,אבל מי שהיה שם יודע :P.
הרעש הזה לא הפסיק..רק הלך והתחזק.
אבל בסוף נרדמתי לשינה ארוכה ונעימה [על מי אני עובד,ישנתי על מזרן בעובי של נייר למשך 3 שעות].
ביום השני,קמתי ב6,ישדעתי שב7 המלתחות יהיו מפוצצות.
כ"כ ביאס אותי לקום,לפתוח את העיניים,ולגלות שבאמת,אני באוהל באמצע יער.
אבל שמחתי כי ידעתי שבעוד כמה שעות אנחנו נוסעים משם :).
בארוחת בוקר,הייתה איזו בחורה שחילקה שקיות שוקו.
כשביקשתי עוד שקית,כי תכלס זה היה הדבר הכי טעים שם,היא אמרה שאי אפשר.
כמובן שביקשתי ממישהו שיביא לי את השקית שלו אם הוא לא שותה ושרפתי אותה.
ועכשיו,הגענו לשיא השיאים של הטיול,הקייקים.
בהתחלה,הייתי אמור להיות עם כמה חברים,אבל כמה בנות ביקשו שאני אהיה איתן כי הן לא היו מספיק בשביל קייק אחד.
עלינו על הקייק,מיד זרמו מים קפואים לתוכו והקפיאו אותי כמו מים בתוך תבנית של קוביות קרח.
התחלנו לשוט,או יותר נכון,לנסות להושיט את הקייק הזה כמו חבורת מפגרים.
חלק נפלו מהסירות,חלק סתם עברו מקייק לקייק,וחלק סתם שחו עם הזרם.[מבלי לדעת שיש מפל עם אבנים בהמשך XD]
כל שנייה נתקענו בעץ,להקה של שפיריות,והשפריצו עלינו מים קפואים,אבל בתכלס,היה כיף.
אחרי שאכלנו ארוחת צהריים,הלכנו לאיזו הופעה מפגרת,של להקה עוד יותר מפגרת.
באמת שלא הבנתי מה היה העניין בלהביא אותנו לשם,כולם היו עייפים ומתים ללכת לישון באוטובוס עד שנגיע הביתה.
לא האמנתי שלחלק מהאנשים היה כח לרקוד ולהשתגע בהופעה הזאת,זה היה סתם כאב ראש.
אחרי שמופע ההתרמה לנפגעי תיכון רבין נגמר,התחלנו לצאת לכיוון האוטובוסים.
ביציאה משם,חילקו פחיות שתייה וסנדביצ'ים,איזו התנפלות,כאילו בחיים שלהם לא ראו אוכל.
ממש כשחשבתי שזהו,הכל נגמר,ואני בדרך לאוטובוס,לשבת במזגן,עם האייפוד ולישון כל הדרך הביתה,
יעל מטלון קראה לי להרים ארגזי שתייה לאוטובוס,מה שלא הפריע לי בכלל,
אבל אף אחד לא שתה מהם כי לכולם כבר היו פחיות ביד! סתם סחבתי ~.~.
הטיול הזה,שהתחיל כיומיים תקועים בצפון,הפך לכיף אחד גדול,ונגמר כמשהו שאני לא חושב שאני אשכח.
ככה זה טיולים בתיכון,הם הדברים היחידים שממתיקים לך את הזמן בצבא.
נספחים:
"הישרדות-תיכון רבין בצפון"
צילמנו פרק ראשון לסידרת "המקור" המצליחה שבקרוב תעלה למסכים.
"אל תשוטו כאן..יש כאן דברים לאאאא טוביייייייים"
רק המדריך שתיכון רבין שוכר יכול לטעות במסלול שהוא עושה כבר כמה שנים.
המדריך צעק עליי שאני יכול לחזור לאוטובוס אם משעמם לי,הוא ציפה שאני אתחנן שייתן לי להישאר,אבל כמובן שהלכתי,כי זה תכלס מה שרציתי לעשות.
לילדים המשועממים ששיחקו אמת או חובה בזמן שכולם היו במסיבה,תפסיקו.
נתראה בפוסט הבא,האחד והיחיד,אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
