נעלם כמעולם לא היה

אמממ אז קודם כל, פרק חדש יהיה למטה.

אבל מזמן לא עדכנתי, ואני מתנצלת על כך.

אז קודם אני יתחיל מתקציר של העלילה [למי ששכח או לפי שרק התחיל לקרוא]

תקציר: מדובר בנערה שנלכדה בשבי של ירדן. לעזרתה נחלץ אהוד, כל 3 ימים אהוד הביא לה קצת אוכל ומים.

אך פעם אחת המכסה של הבור נפתח ואהוד לא היה שם. היה שם ירדני שמדבר עברית רעועה. אהוד מת, גילו אותו. אך בביקורו האחרון הוא מסר לי שהממשלה מוכנה לעשות עיסקה לשיחרורי.

ועכשיו אחרי שנזכרנו, הפרק :]

~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~

וכך ישבתי שם, כולי מלאת געגועים, מלאת עצב, מלאת מחשבות. זמן רב עבר, אך לפתע נפתח מכסה הבור.

הערבי הושיט לי יד, ואמר לי לצאת משם. יותר מופתעת ממה שהיתי אז, לא יכולתי להיות. המחשבה היחידה שעלתה בראש שלי הייתה שאולי הממשלה עשתה את ההסכם ואני אשוב הביתה.

עליתי על האדמה, השמש סינוורה את עייני. אקדח הוצמד לגבי. התבוננתי סביב ובחנתי כל פרט ופרט.

היו אוהלים, ועוד אוהלים ועוד 3 בורות מכוסים מכסה כמו שאני היתי בו, כולם היו ריקים. ומסביב, מדבר.

נכנסנו לסוג של ביתן רעוע. כל אשר עמד שם היה כסא ומצלמה. ידעתי מה זה.

הם יגידו לי להצטלם כדי שישלחו למשפחתי להוכיח שאני חיה. אך לפני זה, הזהירו אותי שאם אספר משהו על המקום, איפה זה או אפילו משהו שקשור, יירו בי.

כל אשר אמרתי היה:

"אמא, אבא, אח ואחות יקרים,

אין לי מילים לתאר את הגעגוע החולף בראש ובלב שלי בכל רגע שבו אני נזכרת בחיוכים שלכם, בחוויות שעברנו..." וכאשר אמרתי זאת, דמעות החלו זולגות על פני.

"...מצבי קשה. גופי חבול. איני יודעת כמה זמן אני כבר פה, אבל זה נמשך נצחים.

אני מתגעגעת אל כולכם. אין לי זמן רב לדבר ולכן רק אסיים במילים, שמע ישראל. מקווה לראות אתכם בקרוב"

בזאת סיימתי את תפקידי והחוזרתי אל הבור שלי.

אך הפעם ההרגשה היתה שונה. זה לא אותו מקום שהיתי בו. בבור הזה, כבר ישב מישהו.

"היי אתה מדבר עברית.?"

"את צוחקת? ברור"

"אוי, סופסוף בן אדם לדבר איתו!"

"כן, אנחנו צריכים לדבר בלחש כדי שלא ישמעו שאנחנו שתיים פה"

"טוב. כמה זמן אתה כבר פה?זתומרת אם יש לך מושג" לחשתי

"רגע, הקול שלך מוכר לי!" הוא אמר

"מה? מאיפה?"

"אני יודע! את מכירה אותי! אהוד?!"

"אהוד? אבל..אבלל...אמרו לי שתפסו אותך על כך שאתה מרגל ורצחו אותך!"

"טוב להיות תקוע בבור הזה זה כמו למות"

"לא ממש. יש לך מושג כמה זמן אני כאן?"

"לקחו אותך כבר פעם לצילום וידאו או כדי שתכתבי מכתב למשפחה?"

"כן"

"פעם אחת?"

"אכן"

"אז את פה שנה"

ואז שמענו עקבות של מישהו. נהייתה דממה. המחשבות החלו רצות. שנה? ואוו. לא שנתיים?! המזן עובר כל כך לאט! איך עכשיו אצא מן המקום הזה?! טוב לפחות יש לי פה את אהוד. רק שלא ישימו לב שאנחנו פה שתינו. ואולי זה לא היה בכוונה? אולי מישהו מצותת לנו? אסור להגיד דברים שקשורים למדינה, אסור!

לפתע אהוד קטע את קו מחשבותי,

"אני הולך לישון, אני חושב שכבר לילה כי נהייתי עייף"

"טוב, אני אצטרף עוד מעט, לילה טוב"

אמרתי לו, אך עיניי נעצמו שנייה אחר כך.

כעבור המון זמן שבו אני ואהוד רק גילינו יותר אחד על השני, מכסה הבור נפתח. הם ידעו שאני ואהוד מכירים וכל זה היה בכוונה.

עוד אחד עם עברית רעועה הגיע. אך הפעם הוא הוציא את שנינו מתוך הבור.

נו זהו, זה הסוף שלנו. כבר חשבתי לעצמי.

לפתע, נכנסנו אל תוך משאית מכוסה כולה בשביל שלא נראה את הדרך והסיעו אותנו לאנשהו.

הנסיעה היתה ארוכה ומייאשת, החלטתי לחפש חור להציץ ממנו על הדרך שבה אנו נוסעים, וכך גם מצאתי.

רק מדבר ראיתי במשך זמן מה. אך אחרי הרבה מאוד זמן, ראיתי חיילים ויותר חשוב מכך, ראיתי חיילים ישראליים!

ליבי התחיל לפעום נרגשות, החלטתי לא לספר לאהוד מילה על כך. וכאשר שאל מה אני רואה, עניתי בלחש, מדבר וחולות.

המשאית נעצרה.

פתאום חייל ערבי עם נשק פתח את הבד שעטף את המשאית וציווה עלינו לצאת. הסתנוורתי מאור השמש וכך גם אהוד. אך הבנתי במה מדובר, ואהוד עוד לא.

לפחות לא עד שראה את דגל ישראל.

הועברנו בהצלחה אל הגבול שלנו ומשם, נסענו לירושלים.

הובלנו לשם עטופים בדגל ישראל אל עבר רחבת הכותל. שם חיכתה לי משפחתי.

דמעות זלגו מעיניי ורגליי החלו לרוץ. חיבוק חם ואוהב. חיוכים ודמעות ממשפחתי. ואז, נזכרתי באהוד. חיפשתי אותו ואז מצאתי.

הלכתי לכיוונו, ומשם החיוך עלה.

אנשים החלו לשים לב ולזהות אותנו. פתאום הבזקי פלאש מהמצלמות החלו לצוץ. והדבר אשר ידעתי כי אני חייבת לעשות היה ללכת אל הכותל ולנשק אותו.

לזכר כך ששרדתי את זה ואני שוב בבית!

~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~

הסוף :]

לא יודעת מה איתכם, אותי זה ריגש.

תגיבו על הסיפור, בבקשה!

מקווה שאהבתם.

בקרוב [באמת בקרוב] סיפור חדש!

333>

אוקיי אז ככה. החלטתי להתחיל סיפור חדש.

למה? כי מזמן לא עדכנתי ואני לא יכולה להכריח אתכם עכשיו להזכר בכל מה שהיה. מה גם שהסיפור ההוא לא היה בין הכי יפים שאי פעם כתבתי אם כי הרעיון היה סבבה.

ד"א, אני יחזיר לכם תגובות אם תגיבו P=

~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~

התעוררתי בבור עמוק וחשוך כאשר ראשי ממשיך להסתחרר ואני מרגישה כבדות בכל גופי. השאלות  מה קורה לי?היכן אני? הן היחידות הממהרות לבוא. בעמקי החשיכה מתחדדים החושים, חוש השמיעה והמישוש. לפי המישוש, אני בבור. אין שם שום דבר ערסי. אף איש ואף חיה. לפחות לא בנתיים. לפי השמיעה, אני שומעת קולות של בכי, צרחות, ובעיקר צעקות. איני זוכרת כלום. ידי ורגלי פצועות וחבולות. אני מנסה לגשש את דרכי החוצה אפילו אל פתח כלשהו.

עובר כך יום ועוד יום, אני מרגישה את בטני מתהפכת. הרעבון והצמאה משתלטת עליי. אם לא אוכל או אשתה, אמות פה.

ואז אני רואה קרן אור קטנה והמכסה מלמעלה נפתח. אנשים! חשבתי לעצמי. ואז אני רואה איש. צעיר יחסית. דובר עברית, כך הסתבר.

"אני אהוד.אם שואלים, אני דובר ערבית ואת לא מכירה אותי. אל תדאגי. קחי לחם ובקבוק מים. שלא תמותי פה."

"אבל...מה קורה פה? איפה אני?"

"עוד לא הבנת לבד?"

"לא. אני לא יודעת אפילו איזה שפה הם מדברים!"

"ערבית. את בירדן. יש מלחמה ואת אחת מהשבויים. אין לי מושג למה לקחו אותך, לרוב לוקחים חיילים. אבל את תהיה בסדר, המדינה תעזור לך.."

קטעתי את דבריו.

"המדינה? אוקיי עכשיו אני באמת יכולה להגיש בנוח" הוא הרגיש את הציניות שבדבריי.

"טוב אם לא המדינה. אני יעזור לך. זתומרת אם לא יתפסו אותי"

"לך, שלא יגלו אותך"

המכסה נסגר ונהיה שוב חושך.החלטתי שאין לי מושג מתי אקבל שוב לחם ומים, אוכל קצת ואשתה קצת בכל פעם.

הלחם והמים הספיקו לשלושה ימים. ואז אהוד הביא לי עוד. כנראה זאת הייתה פקודה להביא לי.

אתם יודעים, כשאתה לבד שם, בחושך, ואתה סוף סוף מודע למצב שבו אתה נמצא, המחשבות מתחילות והכי מכל, הגעגועים.

אך הגעגועים מגיעים מאוחר יותר. כשאתה מגיע למצב שבו אתה שם חודש ואתה מחליט שזהו. אם עד עכשיו לא הצליח, זה אבוד. אבל החלק הזה עוד לא הגיע.

בנתיים רצות המחשבות. ועדיין בלב יש תקווה. תקווה שאולי יצילו אותך מפה. התקווה תמיד תישאר. כי מה עוד אפשר לעשות שם?!

כשחושבים על זה, אם ינעלו אתכם בחדר. עם מחשב, טלויזיה, מיטה, מזגן ואוכל! הריי לא תוכלי להשאר שם שנים מבלי לצאת.

וכעת תדמיינו אותו מצב רק בחור. שיכולים לירות בך כל שניה.

הימים והשעות עברו לאט כי הרי אפילו לא ראיתי את אור השמש. איני יכולתי לחשוב מתי יבוא אהוד ומתי יעברו שלושה ימים.

לאט לאט הגיע שלב הגעגוע, המחשבות על החברים, הקרובים, המשפחה וכל האנשים החשובים לי.

אחרי חודשים, בערך. אמר לי אהוד שהוא ראה בטלויזיה שיש חוזה בשביל שיוציאו אותי מפה. הוא אפילו אמר לי, שכבר עברה חצי שנה. בתגובה לכך הוא זכה ל"מה? רק חצי שנה?!אני מרגיש כאן כאילו עברו כל חיי".

למשמע המילים האלה, התעוררה בי התקווה שאצא מכאן חייה. אך אז הגיע ה"אבל", והוא המשיך,

"אבל ראש הממשלה עוד לא חתם על החוזה". זוכרים שאמרתי לפני שניה שהתעוררה בי התקווה? תשכחו מזה.

אהוד הלך והמחשבות באו, למה הוא עוד לא חתם? למה הוא מחכה? אני יושבת כאן, גופי כואב, אין לי מושג מה מסביבי והאם אצא מכאן. והוא עוד לא חותם? מחשבות כאלו ורבות אחרות.

עבר מלא זמן. ואהוד? לא חזר. כעבור מלא זמן,בערך אותו זמן שאני יושבת בחור הזה, הפתח נפתח שוב. הפעם אהוד לא היה שם. שלחו הפעם בכוונה מישהו שיודע עברית. הוא דיבר בעברית רעועה.

"אהוד. היה מרגל. הוא עזר לך אני רואה. רק שתדעי, אהוד כבר לא איתנו. את ידעת מזה משהו? את שיתפת איתו פעולה?"

ליבי הלם בחוזקה. ואז נזכרתי בדבריו. "אם שואלים, אני דובר ערבית ואת לא מכירה אותי"

הקשבתי לדבריו.

"אין לי מושג מי הוא" עניתי, רק בכדי להציל את חיי.

החייל הלך והרגשתי נהייתה רעה. קודם כל בשביל אהוד, שסיכן את חייו למעני. ואחר כך, עליי. מי יביא לי אוכל ומים כעת? כמה זמן אוכל לשרוד כאן כך?

~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~

זה איך עד עכשיו? מקווה שלא יצא יותר מידי קצר.

היה לי מחסום כתיבה וזה הנושא היחידי שהצלחתי לכתוב עליו.

מקוה שלא יצא גרוע.

פאינה 333>

תגיבו.