התקפדות אנטיחרפואורלית

לפני שלושה חודשים מצאתי את עצמי משוטטת בכבישי הארץ , ותופסת טרמפים. יענו להגיע לאינשהו ולמברוח ממשהו שאני לא יודעת מה הוא.

לבסוף הגעתי, חלצתי את נעליי ורחצתי את רגליי במי הכינרת. לפתע הבנתי, אני בדוגית, לגמרי לבד ואין עלי כלום חוץ משמפו וגיטרה.

מאז הכל השתנה. עברו שלושה חודשים ואני עובדת בחוף דוגית.עבודה סבבה. כל יום מתקשרת עם אנשים ולומדת יותר ויותר על מוצאו של האדם (לעיתים מן הקוף...) יש ים, יש גלים, יש מוסיקה. אולי אפילו העבודה האידיאלית. הבעיה היא, השכר. והוא, אני מודה, לא משהו בכלל.

אני שואלת את עצמי, האם המטרה מקדשת את האמצעים? או במילים אחרות, האם קריעת התחת הזו שווה?

לטאטא את הרצפה של המקום ולנקות את השולחנות ולהיות היחידה שזורקת את פחי הזבל הכבדים והמטפטפים. האם משכורת של 110 ש"ח ליום עבודה של 12 שעות, זה באמת בסדר. אולי אני מקבלת 3 ארוחות ביום ומקום שינה, אבל האמת, אני מרגישה די מנוצלת לפעמים. לעיתים אומרים לי לתלות כביסה ונראה לי שזה בכלל לא נוגע לעבודה שלי... אולי אני טועה... אבל משהו בלב אומר לי שעובדים עלי.

ומצד אחר של החיים. אני בודדה כל כך. אנשים באים והולכים ולי לא ממש יש זמן לחלומות. בסוף משמרת אני מוציאה את הגיטרה, הולכת לחוף ושרה את חיי. נשאר לי להסתכל על זוגות מזדיינים בים, סטלנים שעושים סמים וכוסיות על במדי "כלום". גן עדן ממש, אם הייתי גבר.

א' נעלם וטוב שכך. להגיד: אני אוהב אותך אבל בא לי ללכת לתופף" ולעזוב אותי ככה ביומהולדת שלי זה חרא. והוא חרא וה4 שנים האלה היו קשות איתו אבל אולי למדתי לקח. משום מה אני לא מתגעגעת אליו וזה מטריד.

אני מתגעגעת לאהבה.

כשאין מי שאכפת לו, זה קשה.