ביקרתי בשבת האחרונה בבית הקברות של הקיבוץ שלנו. גן פורח. חורשה עבותה של עצים מסוגים שונים, בעיקר ברושים ופיקוסים, דשא באיכות של כדורגל אנגלי ועשרות גינות קטנות, גינה סביב כל קבר. אם הייתי מספר על חיימוביץ, הייתי מספר קודם כל על הקבר של אשתו שנעלם תחת השיחים הטרופיים שחיימוביץ טיפח סביבו בימים שהוא עצמו היה עדיין בין החיים. עכשיו, חיימוביץ מת ולילדים שלו אין זמן לטפח את הקבר.
אם רוצים להבין מה זה קיבוץ, אני מציע לראות במיוחד את הקבר של פלטפוס. קשה להבין, לפי הקבר שלו, שהוא היה בכל זאת ערירי. פלטפוס לא נראה כל כך טוב בחיים, כמו שהקבר שלו נראה. גם טננבאום, הדתי היחיד בקיבוץ שלנו, יוצא טוב עם הקבר שלו. חרדים חיים היו שמחים שתהא להם גינה כל כך יפה כמו סביב הקבר של החרדי המת שלנו. הקבר המאכזב היחיד הוא של החבר סלוצקר. קבר יפה, אבל אבא שלי אמר שאין לקבר הזה ביטוי של סלוצקר. אין זכר לז'קט מקורדרוי ולא לתנועת הנעל הסיבובית בכל פעם שהוא מכבה את הסיגריה על המדרכה. הקבר של יוחאי טרי עדיין. עברו רק חמישה חודשים מאז שהוא מת מסרטן והאדמה סביבו תחוחה. אבשלום, לעומת זאת, שמת בתאונת דרכים, דאג לעצמו מראש. אין פרט שאבשלום הזה לא חשב עליו מראש. מצאו אצלו בתיק הוראות מדויקות למצבה. ממזר לא קטן אבשלום. כולם מסתפקים במצבות שיש שטוחות, והוא היחיד שהמצבה שלו היא סלע שעומד לגובה.
הקבר של יובל ניצב בין הקבר של אימא לבין הקבר של אבא. הסידור הזה דרש לפנות את המקום שהיה מיועד לקבר של אלחנן, בגלל הסמיכות לקבר של אשתו, אבל אלחנן, שהיה עדיין בחיים, לא עשה בעיות. הוא הסכים לעבור למרגלות הקבר של אשתו, בסמיכות לקבר של דורית שכבר מתה משברון לב בגלל העקשנות שלו שהיא לא תעבור לגור איתו. אחרי שאלחנן נפטר, ועוד לפני שאימא שלי מתה, אימא ביקשה מבראון, מנהל בית הספר, לשאת את ההספד על אלחנן. בראון הפתיע את כולם בגוונים חזניים שלא נשמעו לפני זה בבית הקברות שלנו. הוא דיבר במילים פשוטות, בלי להפריז בתרומתו של אלחנן לבית הקיבוצי, אבל הטון הבריטוני שלו הסתלסל כמו הפרזה מופרכת. חבל שטננבאום שכב כבר בתוך הקבר שלו.
הלכתי משם אל המחסן של בית הקברות. זכרתי משום מה מבנה טרומי פשוט, עם חלון רחב ודלת חורקת מעץ מתקלף, ומתברר שמדובר בעמדת שמירה עגולה, עשויה מפלדה, שנשמרה מהימים של מלחמת העצמאות. במקום חלון, מצאתי רצועות אוורור המתפקדות גם כחרכי ירי. הדלת הייתה סגורה אבל המנעול שנתלה עליה היה פתוח. אתי החפירה והמקושים נשענו על הקיר. היו שם גם הרבה סלים מגומי. מדדתי בצעדים את החלל הפנימי. אין שם מספיק מקום לדורית ואלחנן לשכב ישר.
זאת האמת. מי צריך בדיות כאשר האמת היא כזאת? אלחנן קבור אמנם בצד השני של בית הקברות ואבשלום לא השאיר אחריו הוראות למצבה ואח שלי קבור בכלל בהר הרצל, אבל כל השאר נכון. ובכל זאת, למה לא הכול נכון? ביקור כל כך פשוט בבית קברות, ממש בשבת האחרונה, והנה אני לא מתאפק ומוסיף לו בדיות. למה? נדבר על זה בפוסט הבא.
(הא, כן. הפכתי את כל הפוסטים של הבלוג לטיוטות. אני עובר עליהם עכשיו מההתחלה, עורך ומתקן, בין היתר גם על פי התגובות. וחסמתי הפעם את התגובות כדי שאוכל להבהיר את הדברים לפי הקצב והתכנים שלי ולא לפי קצב ועומק השאלות. נוח לי יותר).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
