איתמר סול

פרסמתי כבר ספרים, אבל לא מהסוג הזה. הפרסומים שלי הם עיוניים בעיקרם והפעם כתבתי סיפור עלילתי. יש עוד שני הבדלים שאני רוצה לדבר עליהם.

אני כותב בדרך כלל מסובך. אני אוהב להגדיר זאת כ"מורכב", אולי אפילו כ"עמוק", אבל אין לי בעיה להיות גם "מסובך". תכננתי הפעם לכתוב סיפור בלשון בהירה וזורמת. סיפור קריא ברמה של רומן למשרתות. הנה, עוד וידוי. רציתי פעם להיות סופר של משרתות. אין שם עומק, אבל יש את הסיפור הקולח. ונזדמן לי הפעם, לצערי כמובן, נושא שנראה עמוק כבר בשם שלו – המוות. הזדמנות אמיתית לא להתעסק יותר מדי במורכבות של החיים ועדיין להיראות מספיק עמוק. אז זהו, ניסיתי לכתוב רומן למשרתות בנושא שמשרתות לא אוהבות אולי. הייתי, בסיפור לבן נחמד של ההורים. די ממושמע ולא מרדן. כך זה נראה עד שהופיעו התפרצויות מרדניות ששיאן בסוף הסיפור, אבל "היי, לפחות הייתי בסדר רוב הזמן". אני כזה גם במציאות, אבל במציאות אני גם מסובך, זאת אומרת – מורכב.

אני עובר לדבר על ההבדל השני. מתי יצא לכם, לפני עידן הבלוגים, לדבר עם גיבור של סיפור? זה העניין. הסיפור שנכתב בגוף ראשון, אפשר לי להיות לא רק בתוך הסיפור אלא גם לשוחח עם הקוראים שמחוץ לסיפור. היה עליי, לצורך זה, ליצור אמינות שזה אומר לחיות את הסיפור נגד עיניכם ולמחוק כל זכר של מי שאני מחוץ לסיפור. המטמורפוזה הזאת הקשתה על אחדים. ניסו לשכנע אותי להסגיר את עצמי שמחוץ לסיפור. היו לחצים.

אני משווה את הלחצים האלה למהומות שהקימו בעלי כרכרות בעקבות המצאת הרכבת. הם כל כך לחצו, בעלי הכרכרות, עד שחברת הרכבות הגיעה איתם להסכם מופרך. רתמו את הסוסים לרכבת. הרכבת יכלה להתקדם בכוחות עצמה, אבל היא הייתה רתומה לסוסים. איתמר הוא דמות שיכולה להניע את עצמה, ועדיין היו שביקשו לרתום אותי לפני איתמר. יש כאן בעיה של הסתגלות לטכנולוגיה. כולם כאן יודעים לתפעל את הטכנולוגיה של האינטרנט, אבל לא כולם מסוגלים להפנים אותה. אני הפנמתי. לפחות, ניסיתי.

זהו לגבי ההבדלים בין הסיפור הזה לספרים האחרים שלי. זהו גם לגבי אמת ובדיה. אני משאיר את הנושא של המופרכות לפעם אחרת, אם תהיה פעם אחרת. סיימתי מצדי. אפשר להגיב. לא חייבים. די מיותר, לדעתי. ובלי חקירות, הא? אני לא דודו טופז שחייב לענות לשאלות. וכן, לא יהיו כאן פוסטים נוספים.