איתמר סול

פרסמתי כבר ספרים, אבל לא מהסוג הזה. הפרסומים שלי הם עיוניים בעיקרם והפעם כתבתי סיפור עלילתי. יש עוד שני הבדלים שאני רוצה לדבר עליהם.

אני כותב בדרך כלל מסובך. אני אוהב להגדיר זאת כ"מורכב", אולי אפילו כ"עמוק", אבל אין לי בעיה להיות גם "מסובך". תכננתי הפעם לכתוב סיפור בלשון בהירה וזורמת. סיפור קריא ברמה של רומן למשרתות. הנה, עוד וידוי. רציתי פעם להיות סופר של משרתות. אין שם עומק, אבל יש את הסיפור הקולח. ונזדמן לי הפעם, לצערי כמובן, נושא שנראה עמוק כבר בשם שלו – המוות. הזדמנות אמיתית לא להתעסק יותר מדי במורכבות של החיים ועדיין להיראות מספיק עמוק. אז זהו, ניסיתי לכתוב רומן למשרתות בנושא שמשרתות לא אוהבות אולי. הייתי, בסיפור לבן נחמד של ההורים. די ממושמע ולא מרדן. כך זה נראה עד שהופיעו התפרצויות מרדניות ששיאן בסוף הסיפור, אבל "היי, לפחות הייתי בסדר רוב הזמן". אני כזה גם במציאות, אבל במציאות אני גם מסובך, זאת אומרת – מורכב.

אני עובר לדבר על ההבדל השני. מתי יצא לכם, לפני עידן הבלוגים, לדבר עם גיבור של סיפור? זה העניין. הסיפור שנכתב בגוף ראשון, אפשר לי להיות לא רק בתוך הסיפור אלא גם לשוחח עם הקוראים שמחוץ לסיפור. היה עליי, לצורך זה, ליצור אמינות שזה אומר לחיות את הסיפור נגד עיניכם ולמחוק כל זכר של מי שאני מחוץ לסיפור. המטמורפוזה הזאת הקשתה על אחדים. ניסו לשכנע אותי להסגיר את עצמי שמחוץ לסיפור. היו לחצים.

אני משווה את הלחצים האלה למהומות שהקימו בעלי כרכרות בעקבות המצאת הרכבת. הם כל כך לחצו, בעלי הכרכרות, עד שחברת הרכבות הגיעה איתם להסכם מופרך. רתמו את הסוסים לרכבת. הרכבת יכלה להתקדם בכוחות עצמה, אבל היא הייתה רתומה לסוסים. איתמר הוא דמות שיכולה להניע את עצמה, ועדיין היו שביקשו לרתום אותי לפני איתמר. יש כאן בעיה של הסתגלות לטכנולוגיה. כולם כאן יודעים לתפעל את הטכנולוגיה של האינטרנט, אבל לא כולם מסוגלים להפנים אותה. אני הפנמתי. לפחות, ניסיתי.

זהו לגבי ההבדלים בין הסיפור הזה לספרים האחרים שלי. זהו גם לגבי אמת ובדיה. אני משאיר את הנושא של המופרכות לפעם אחרת, אם תהיה פעם אחרת. סיימתי מצדי. אפשר להגיב. לא חייבים. די מיותר, לדעתי. ובלי חקירות, הא? אני לא דודו טופז שחייב לענות לשאלות. וכן, לא יהיו כאן פוסטים נוספים.

אלון חילו, חתן פרס ספיר לשנת 2009, כתב רומן היסטורי על העלייה הראשונה, וירון לונדון, מראיין סקרן וחקרן, שאל אותו לגבי אחת מהסצנות בספר. השאלה הייתה, איך הוא יודע, בפירוט כזה, מה קרה בין שתי דמויות היסטוריות. התשובה של חילו נראית לי חשובה. הוא אמר שאם יש סיכוי, ולו הקל ביותר, שהסצנה הזו אכן התרחשה במציאות, הרי שמותר לו כסופר לכתוב אותה.

המוטיבציה שלי לכתוב את הסיפור היא לא תיעוד ולא הנצחה. חשבתי פעם להיות אולי היסטוריון. היסטוריה בשבילי היא רצף של סיפורים מרתקים. שוורץ (הנה, עוד בדיה) המורה שלנו להיסטוריה (לא לספרות) היה בשבילי מודל לחיקוי. לא בחרתי בסוף בהיסטוריה כי הצורך בהיצמדות לעובדות הפריע לי. מרתק לקרוא היסטוריה, אבל נראה לי משעמם לטרוח בבדיקת העובדות כאשר אפשר לבדות אותן. ואכן, היום אני חוקר ומלמד בתחום אחר.

כתבתי את הסיפור כי אני אוהב לכתוב סיפורים, זה קודם כל. במקרה כזה, קלות הבדיה נוחה ביותר. יכולתי אמנם לכתוב סיפור דמיוני מההתחלה ועד הסוף, אבל רציתי לכתוב גם על מותו של יובל. יצא שעטנז שאצלי הוא טבעי. אני נוטה בדרך כלל לבלבל בין דמיון למציאות. אני מעלה בעבודה שלי רעיונות שאנשים רציניים לא יודעים אם אני באמת מתכוון. אני שומר על כובד ראש סביר בעיקר בפני סטודנטים שבאים ללמוד ממני על העולם ולא על הדמיון שלי.

נעבור לדוגמאות?

היינו שלושה אחים. לא שניים. אחד מת ושניים נותרו בחיים. אז למה מחקתי מהסיפור את האח הנוסף? החיים שלו מגבילים לי את הדמיון. איך אני יכול לספר עליו בדיות, בלי לחשוש שאני גורם לו עוול? בינתיים, הוא קורא את הבלוג. הבלוג, אם מותר לשים את הקלפים על השולחן, הוא ברובו על מתים שלא יודעים עליהם שהם מתים.

הדודים מתל אביב הם אמיתיים וחיים. אחד מהם אפילו מפורסם מאוד בתחומו. אבל, הייתי צריך אותם בסיפור. הם יצרו פרספקטיבה. אז איך כותבים עליהם? והם קוראים בבלוג. אז כתבתי עליהם מעט, גם אם יכולתי לכתוב ספר שלם רק עליהם. אי אפשר לכתוב מעט על אח שחי איתי יומיום את הכאב ההוא. יכולתי למשל לספר על בן הדוד, המפורסם ההוא, שמתקשה להבין שהקלידים במחשב הם לא מסמרים ובמקום להחליק עליהם בעדינות, הוא מכה בהם כאילו הם מס הכנסה שחייבים לדפוק אותם. אחותו, למזלו הטוב, מספרת לו בקיצור על מה הבלוג ובתוך כך גם מסבירה לו. אח שלי, אגב, גם מפורסם בתחומו.

ככל שאני רוצה לספר סיפור, העובדות אינן חשובות כמו הדינאמיקה הפנימית. דינאמיקה של סיפור היא בשבילי לרוץ אחרי הסיכויים של דברים להיות במציאות. סיפור טוב לא מחמיץ אף סיכוי טוב, גם אם הוא רחוק מהמציאות. רציתי לספר סיפור טוב.

אבל, רגע. אם אני מדבר על סיכוי טוב, איך הגעתי מדי פעם לסצנות מופרכות, כולל בפרק האחרון? נדבר על זה בפוסט הבא.

ביקרתי בשבת האחרונה בבית הקברות של הקיבוץ שלנו. גן פורח. חורשה עבותה של עצים מסוגים שונים, בעיקר ברושים ופיקוסים, דשא באיכות של כדורגל אנגלי ועשרות גינות קטנות, גינה סביב כל קבר. אם הייתי מספר על חיימוביץ, הייתי מספר קודם כל על הקבר של אשתו שנעלם תחת השיחים הטרופיים שחיימוביץ טיפח סביבו בימים שהוא עצמו היה עדיין בין החיים. עכשיו, חיימוביץ מת ולילדים שלו אין זמן לטפח את הקבר.

אם רוצים להבין מה זה קיבוץ, אני מציע לראות במיוחד את הקבר של פלטפוס. קשה להבין, לפי הקבר שלו, שהוא היה בכל זאת ערירי. פלטפוס לא נראה כל כך טוב בחיים, כמו שהקבר שלו נראה. גם טננבאום, הדתי היחיד בקיבוץ שלנו, יוצא טוב עם הקבר שלו. חרדים חיים היו שמחים שתהא להם גינה כל כך יפה כמו סביב הקבר של החרדי המת שלנו. הקבר המאכזב היחיד הוא של החבר סלוצקר. קבר יפה, אבל אבא שלי אמר שאין לקבר הזה ביטוי של סלוצקר. אין זכר לז'קט מקורדרוי ולא לתנועת הנעל הסיבובית בכל פעם שהוא מכבה את הסיגריה על המדרכה. הקבר של יוחאי טרי עדיין. עברו רק חמישה חודשים מאז שהוא מת מסרטן והאדמה סביבו תחוחה. אבשלום, לעומת זאת, שמת בתאונת דרכים, דאג לעצמו מראש. אין פרט שאבשלום הזה לא חשב עליו מראש. מצאו אצלו בתיק הוראות מדויקות למצבה. ממזר לא קטן אבשלום. כולם מסתפקים במצבות שיש שטוחות, והוא היחיד שהמצבה שלו היא סלע שעומד לגובה.

הקבר של יובל ניצב בין הקבר של אימא לבין הקבר של אבא. הסידור הזה דרש לפנות את המקום שהיה מיועד לקבר של אלחנן, בגלל הסמיכות לקבר של אשתו, אבל אלחנן, שהיה עדיין בחיים, לא עשה בעיות. הוא הסכים לעבור למרגלות הקבר של אשתו, בסמיכות לקבר של דורית שכבר מתה משברון לב בגלל העקשנות שלו שהיא לא תעבור לגור איתו. אחרי שאלחנן נפטר, ועוד לפני שאימא שלי מתה, אימא ביקשה מבראון, מנהל בית הספר, לשאת את ההספד על אלחנן. בראון הפתיע את כולם בגוונים חזניים שלא נשמעו לפני זה בבית הקברות שלנו. הוא דיבר במילים פשוטות, בלי להפריז בתרומתו של אלחנן לבית הקיבוצי, אבל הטון הבריטוני שלו הסתלסל כמו הפרזה מופרכת. חבל שטננבאום שכב כבר בתוך הקבר שלו.

הלכתי משם אל המחסן של בית הקברות. זכרתי משום מה מבנה טרומי פשוט, עם חלון רחב ודלת חורקת מעץ מתקלף, ומתברר שמדובר בעמדת שמירה עגולה, עשויה מפלדה, שנשמרה מהימים של מלחמת העצמאות. במקום חלון, מצאתי רצועות אוורור המתפקדות גם כחרכי ירי. הדלת הייתה סגורה אבל המנעול שנתלה עליה היה פתוח. אתי החפירה  והמקושים נשענו על הקיר. היו שם גם הרבה סלים מגומי. מדדתי בצעדים את החלל הפנימי. אין שם מספיק מקום לדורית ואלחנן לשכב ישר.

זאת האמת. מי צריך בדיות כאשר האמת היא כזאת? אלחנן קבור אמנם בצד השני של בית הקברות ואבשלום לא השאיר אחריו הוראות למצבה ואח שלי קבור בכלל בהר הרצל, אבל כל השאר נכון. ובכל זאת, למה לא הכול נכון? ביקור כל כך פשוט בבית קברות, ממש בשבת האחרונה, והנה אני לא מתאפק ומוסיף לו בדיות. למה? נדבר על זה בפוסט הבא.

(הא, כן. הפכתי את כל הפוסטים של הבלוג לטיוטות. אני עובר עליהם עכשיו מההתחלה, עורך ומתקן, בין היתר גם על פי התגובות. וחסמתי הפעם את התגובות כדי שאוכל להבהיר את הדברים לפי הקצב והתכנים שלי ולא לפי קצב ועומק השאלות. נוח לי יותר).