הכל מסביב בינוני.

"מתאפקת חזק חזק חזק,עוצרת נשימה,יודעת שהן ירדו לי במורד הגרון חזרה לאיפה שהן באו,

אבל תמיד יש את הראשונות האלה שנשארות על קצה העיניים וחייבות לזלוג- כי הן כבר בחוץ....ובגלל שהן זלגו אז האחרות חייבות לעשות כמוהן ולטפס חזרה את הדרך למעלה למעלה ולצאת גם הן.

מנגבת אותן עם גב וכף היד, מושכת את האף והעיניים אדומות מאוד.

הכינרת כבר עומדת במפלס הכי גבוה שהייתה בו אי פעם, וצועקת שזהו אין יותר לאן להתמלא כי תהיה הצפה.

ערמות טישו מסביב, קוברות אותי, וגם אני מתחילה לטבוע, בתוך המצוקה.. לא בתוך הבכי...

המצוקההיא זו שהפכה לבכי.... ומצטיירת כבכיים של התינוקות אצל האחרים.

ה'מבוגרים' או בשמם השני: "האלה שלא בוכים" לא יבינו את זה, ואולי חוסר הרגישות אצלם נותן לגיטימציה  לרגישות שלנו לפרוץ החוצה..

אולי אנחנו רוצים לאזן את פני הדברים? או עצובים על כך?

מה שלא יהיה, אנחנו נבכה.ונבכה.ונבכה.ונבכה.

חקרתי וחקרתי את הבעיה לעומק.

אנחנו נולדנו עם שק דמעות קסום-הוא מתמלא מחדש כל הזמן וכל הזמן... כמו,כמה מצחיק לומר 'שלפוחית השתן' של האדם...ברגע שהיא מלאה, המים מאותתים וחייבים לפרוץ החוצה...ואחרי שהיא מתרוקנת המים מתחילים להכנס שוב...

אז שק הדמעות שלנו מתמלא מתמלא עד כדי חנוקה-הדמעות פורצות החוצה-ואחרי זמן מה השק מתמלא שוב...

אצל אלה שלא בוכים הבעיה חמורה עד מאוד..

המאבחנים קראו לזה 'שקמצנות' שק וקמצנות..
שק הדמעות שלהם מלא בדמעות אחדות ואינו מתמלא שוב, לכן הם אינם מרבים לבכות והם משתמים בצרכים אחרים כדי להביע רגשותיהם.

המלצת הדוקטורים לאחרונה הייתה לאבחן את האנשים הללו,רק מעטים הסכימו לכך, אולי בעתיד הרחוק נראה שינוי במצבם של חולים אלו..
ובאשר לנו, בעלי הדמעות.. אנחנו נשאר עם שק הפלא ונאמר בראש מורם ומלא גאווה:

אנחנו בכיינים וגאים!"