מתחת לבית שלי עמד לו בית ממכר לממתקים.
הוא קיים מאז שאני זוכר את עצמי, אבל אף פעם לא קניתי שם.
אמא שלי הייתה אומרת "הממתקים יקרים, וכך גם רופא השיניים".
אז החנות הייתה בשבילי כמו נר חנוכה, "לראותו בלבד".
כל יום כאשר הייתי חוזר מבית הספר הייתי עומד בפתחה של החנות ושואף אל תוך ראיותיי הקטנות את האוויר המתוק ששרר בפנים.
ריח של שוקולד עם מרציפן ונגיעות תותים מסוכרים.
כשהייתי בן 10 התחלתי לקבל דמי כיס מאבא ואמא- 2 לירות לשבוע.
עם2 הלירות שבידי הייתי יורד למטה, בלי שאמא תראה, נכנס לתוך החנות ובוחר את חפיסת השוקולד הכי יפה בעייני.
את השוקולד הייתי מחביא מתחת למיטה בתוך קופסאת נעליים וכל ערב לפני השינה הייתי פותח את הקופסא וחותך מתוך החפיסה 3 קוביות שוקולד-כדי שיהיו לי חלומות טובים.
כך התנהגתי במשך חצי שנה, עד שאמא טענה שיש נמלים בבית ושהיא לא מבינה מאיפה הן באות, אבא התחיל לחפש בבית מקומות אפשריים להמצאות הנמלים עד שמצא שביל שהוביל אותו הישר לקופסאת הנעליים שמתחת למיטתי.
מאז, הקופסא נעלמה ואיתה השוקולד וגם דמי הכיס.
עברו כמה שבועות בהם התגעגעתי לטעמו המתוק של השוקולד...
לאחר חודשיים הביא המוכר מסטיקים עגולים, צבעוניים, מושלמים כאלה, אבל לא יכולתי לקנות אותם...
במשך יומיים הסתובבתי עם המועקה והאכזבה שלא אזכה לטעמו של המסטיק...
אבל לא וויתרתי, והחלטתי בכל זאת ללכת ולקחת אותו, יהיה אשר יהיה!
ההליכה הביתה הייתה איטית ושקטה- ידעתי לקראת מה אני הולך, הייתי מוכן לעשות הכל בשביל המסטיק..
הגעתי לחנות.
בלעתי את שארית הרוק שנשארה לי בפה.
נכנסתי, הושטתי את ידי לעבר הקופסא המלאה מסטיקים עגולים...
פתאום, יד גדולה תפסה את ידי, את מה שקרה אח"כ אני כבר לא זוכר...
אבל אם אני רק חושב לעשות מעשה שכזה, אני מסתכל על כף ידי הימנית...
שם נשארה לי צלקת בצורת שוקולד....