אולי תנסי גם כתום?

אני כותבת כשיש לי זמן להוציא את המחשבות לאור. כך שהפוסטים הם השתקפות של רגע בזמן. יש מחזוריות ברגשות שלי, כך שאותו הרגע משקף רגעים דומים אחרים. אבל פוסט הוא תמיד רק חלק מהמציאות שלי, ואפילו החלק הזה יכול להראות לי אחרת ברגע אחר. 

אני רוצה לכתוב על הרגעים של האור עכשיו.

על התמונה הכללית של החיים שלי ושלי עכשיו.

אני מרגישה הרבה יותר ערה. לפעמים זה מתרגם להרבה יותר מאושרת, לפעמים זה מתרגם לתחושות אחרות. אבל הלב של הכל היא הערות הזאת, העינין. ההיפך של להיות כבויה ומשועממת. הכל מעניין אותי. אתמול כשהילדים שיחקו במחשב בסיפריה עברתי על כל המדפים של סיפרי העיון לילדים. הבאתי לירדן ספר על איך אומנים רואים חיות, וספר על מוסיקה וכלי נגינה. לשגיא הבאתי שתי ביוגרפיות לילדים על בנג'מין פרנקלין וספר שמספר איך הגיעו לכסף מסחר חליפין. קראתי שירים שמשוררת כתבה על אומן שיצר פסלים בחצר שלו. עברתי גם על סיפרי העיון למבוגרים וקצת התאכזבתי. איכשהו ספרים לילדים הרבה יותר פתוחים ויותר מלמדים על דברים שונים מאשר מחפשים פתרונות פרקטיים. אצל המבוגרים ראיתי בעיקר ספרים מהסוג של - איך להיות מנהל טוב, איך להרוויח הרבה כסף, סיפרי בישול לאוכל ומתכונים לחיים טובים. כאילו מרגע שאתה מבוגר אין לך זמן להתעסק בתיאוריות, יש לך זמן רק למתכונים פשוטים, לאוכל רוחני מהיר.

אני קוראת יותר. עכשיו אני בספר החדש של אליזבת גילברט, המחברת של "לאכול, להתפלל, לאהוב". אם זאת לא היתה היא ספק אם הייתי קוראת מחקר חברתי היסטורי על מוסד הנישואין. אבל זאת היא, והיא מרתקת. נכון שאני נרדמת כל פעם שאני קוראת בלילה, אבל זה מאוחר ואני עייפה, ואני כן מצליחה להתקדם. :-) אני לומדת הרבה. לומדת איך הכלכלה משפיעה על החיים האינטמיים ועל החשיבה שלנו. למשל העובדה הפשוטה שלאנשים רגילים נהיה מספיק כסף כדי לחיות בבית משלהם ולא עם כל המשפחה המורחבת. זה שינוי עצום בפרטיות ובהגדרה העצמית ובמרחב המחשבה של הפרט. אני מודעת להבדל בין החיים שלנו עכשיו, שהם מה שאני מכירה, לחיים בחברות אחרות בעולם עכשיו, ולחברות קדומות.

אני רואה סרטים. עכשיו אני רואה את הסרט "ג'וליה וג'ולי", על כותבת סיפרי הבישול הצרפתי לאמריקאים - ג'וליה צ'יילדס שפעלה בשנות החמישים והלאה של המאה העשרים, ועל ג'ולי פאוול שפתחה בלוג ב2002, בו היא תיארה את הפרוייקט שלה- לבשל את כל המתכונים בספר של ג'וליה צ'יילדס במשך שנה. הבלוג זכה להצלחה גדולה, וג'ולי פירסמה ספר, ונורה אפרון ביימה סרט עם מריל סטריפ בתפקיד ג'וליה צ'יילדס שמבוסס על הספר של ג'ולי ועל ספר על החיים של ג'וליה בפאריס. סרט מקסים, במיוחד הקטעים של מריל סטריפ.

אני הרבה יותר חיה וערה ומודעת ממה שהייתי אי פעם. מודעת לזמן הקצוב, לזה שעכשיו הוא הזמן שלי לחיות ולהעביר את מה שלמדתי הלאה, לילדים. אני רואה את המקום שלי בזמן, בשרשרת ארוכה שאני חלק ממנה. אני רואה את מה שאבא שלי נתן לי, ואת מה שהוא השאיר לי אחריו. מבינה את התפקיד של הזמניות. לאפשר התקדמות אמיתית על ידי אנשים שנולדים במציאות קצת שונה מההורים שלהם, ולכן יכולים לשנות את המציאות אפילו עוד, עד שהילדים שלהם ימשיכו אותם הלאה. זה אולי אכזרי ברמה של הפרט, אבל כשמסתכלים על התקדמות של רעיונות כמו דמוקרטיה וזכויות האדם, רואים איזו דרך ארוכה האנושות עברה בזמן כל כך קצר. בשנת 1967 היתה הפסיקה הראשונה של בית המשפט העליון של ארה"ב שאישרה נישואין מעורבים בין לבן לשחורה. בזמן הזה 67% מהאזרחים האמריקאים התנגדו לפסיקה. ארבעים שנה עברו ועכשיו דיעת הרוב התהפכה. גם במדע זה ככה. דורות צריכים להתחלף כדי לאפשר אבולוציה, גם ביולוגית וגם מחשבתית.

איכשהו הפוסט הזה התפצל להרבה כיוונים שמשקפים את ההתפצלות של המחשבות שלי. לפני כמה זמן קראתי פוסט בעיר מקלט בו אישה בגילי עם בעל וילדים תיארה את השממון וחוסר העיניין בחיים שלה. אני זוכרת איך גם אני הייתי הרבה יותר רדומה בעבר, איך רמת העיניין שלי הלכה והצטמצמה, איך אני הצטמצמתי. אני מאוד שמחה בהתעוררות שלי, אפילו שחלקים ממנה כאבו לי מאוד. מעדיפה להיות ערה וחיה לכאוב ולנסות, מאשר להרדם תוך כדי החיים. אני חושבת שהסם המרדים נבע מהרבה סיבות. תחושת חוסר אונים לשנות, תחושה של תקיעות וכליאה בחיים שלא התאימו לי. קושי להתקדם עם השינויים שהחיים הביאו והתקעות בגעגועים לשלבים מוקדמים יותר של החיים שהיו פחות תובעניים ופחות מוגבלים על ידי המציאות. געגועים לימים בהם הייתי בעיקר פוטנציאל ולא הייתי צריכה לעבוד כל כך קשה כדי לממש אותו. מרצון לקיים תמונה שהייתה לי בראש על חיים מאושרים. מקליפות של חלומות מבוססים על סרטים הוליוודים ואגדות ילדים שהייתי צריכה לקלף מעצמי כדי למצוא את הכיוון שמתאים לי. פחדים מסמכות שהייתי צריכה להפרד מהם כדי לסמוך על עצמי.

הרבה למדתי עם ומהילדים. הרבה למדתי משיחות עם ממיע. הרבה למדתי משיחות עם חברים ועם סוזן. חלק גדול מהשינוי נבע מהכאב הגדול על אבא והצורך להכיל את הפרידה ממנו, את המקום שלי בעולם בלעדיו, ואת הזמניות של הכל. התהליך, כמו החיים, מורכב מכל כך הרבה מרכיבים, ומפתיחות לשינויים שבאים ושחרור של מה שהלך. הוא כואב אבל הוא מאפשר לחיות ברגע הזה, וזה הכי טוב שיש.

שבוע טוב שיהיה.