אולי תנסי גם כתום?

קראתי שרוצים להחזיר מדענים מצטיינים, קראתי את הטובקים, והרגשתי צורך להסביר כמה דברים. אני חושבת שיש הרבה אנשים שחושבים ומרגישים כמוני, אבל כמובן יש כאלו שלא. אז קחו את זה בחשבון.

*למי שבא מ-MSN - אני לא מדענית יורדת, אני מדענית גולה, בתיקווה, גלות זמנית.

אנחנו לא מוחות בורחים, אלא מוחות משולחים. כמעט ואי אפשר לקבל משרה באקדמיה בישראל בלי לבלות תקופה של השתלמות (קרי, פוסט-דוק) במעבדה מובילה בעולם. בדרך כלל בארה"ב, אבל גם במקומות אחרים. אני מאוד בעד השילוח, כי הוא נותן הזדמנות למדענים ישראלים לבלות כמה שנים במעבדה מצויינת שמובילה את התחום שלה, ללמוד את השיטות והגישה במעבדה הזאת ואם הכל מסתדר - ליבא את הידע והטכנולוגיה ארצה. האוניברסיטה שאני נמצאת בה למשל, מדהימה. למדתי כאן המון והפכתי למדענית יותר בשלה. השיטה כאן מעוררת השראה ואני מקווה שחלק ממנה אצליח ליבא לארץ. הבעיה היא לא בשילוח, אלא בחזרה ארצה. יש מעט מאוד משרות להרבה שמבקשים אותן.

שולחנו, אבל החזרה לא מובטחת. במהלך 10 השנים האחרונות נבלעו 800 תקנים באוניברסיטאות בישראל. זה אומר שיש 800 משרות פחות, זה אומר שמספר הרבה יותר קטן של מרצים צריכים ללמד את אותו מספר סטודנטים, כך שנשאר להם הרבה פחות זמן לבצע את המחקר שלהם. בנוסף, זה אומר שלאנשים כמוני ששולחו לפוסט-דוק יש פחות אופציות כשהם רוצים לחזור, כי יש פחות משרות. את זה הממשלה מנסה לתקן עכשיו עם ההשקעה הגדולה במכונים חדשים.

אנחנו רוצים לחזור כי אנחנו אוהבים את ישראל. אנחנו מתגעגעים למשפחה, לחברים ולחלקים שאנחנו אוהבים בתרבות ובמסורת הישראלית. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יכירו את הישראליות וידברו עיברית ויחוו את החגים והחיבור למשפחה ולמסורת הישראלית.

אנחנו רוצים לחזור לא כי רע לנו כאן. הישראלים שמגיעים לכאן מצויינים. במעבדה שואלים אותי הרבה פעמים איך זה שישראלים כאלו חכמים. יש לישראלים שם טוב כאן. יש כאן הרבה יותר אוניברסיטאות לכן יותר סיכוי למצוא עבודה כמרצים. הממשלה האמריקאית מקצה יותר כסף למחקר מדעי מאשר הממשלה הישראלית. למען הצדק - יש לה יותר כסף, והוא מתחלק על יותר אנשים. אבל עדיין, ההקצאה למדע בארץ ביחס למשאבים, לא גבוהה. המשכורות כאן יותר גבוהות, אבל זאת לא הסיבה שאנשים נשארים כאן. אנשים נשארים בחו"ל בדרך כלל כי הם מקבלים משרה כאן ולא מקבלים משרה בארץ והם רוצים להמשיך לעשות מדע. יש שמקבלים הצעות גם בארץ וגם כאן ואז צריכים לבחור. יש אנשים שמקבלים הצעות ממקומות כמו הרוורד, קלטק או ייל, עם תקציבים ענקיים ואפשרויות לא מוגבלות. קשה להגיד למקומות כאלו לא, ובכל זאת יש כאלו שאומרים וחוזרים לארץ.

העתיד מתחיל ביסודי ובתיכון. יש לי שלושה ילדים שהם הדבר הכי חשוב לי. כאן שניים מהם לומדים ביסודי ציבורי שאין לי מילה אחרת לתאר אותו מאשר - נפלא. האוירה בבית הספר היא של כבוד הדדי וקבלה של השונה. מלמדים אותם בדרכים יצירתיות על תחום רחב של נושאים. הם גדלים ומקבלים ידע רחב, הם לומדים שהסקרנות שלהם היא נכס, הם לומדים לפתור קונפליקטים במילים ולא באלימות, ואני מרגישה בטוחה ושמחה כשאני שולחת אותם לבית הספר. אני מקבלת את הרושם שאין הרבה בתי ספר כאלו בארץ וזה מאוד מדאיג אותי. כמוח שרוצה לחזור השקעה בחינוך היסודי והתיכון היתה מעודדת אותי לחזור לא פחות מאשר השקעה באוניברסיטאות. העתיד מתחיל הכי מוקדם שאפשר. ההשקעה באוניברסיטאות (אני מקווה) תאפשר לי לחזור, ההשקעה בחינוך מוקדם תבטיח את עתיד המדינה.