אני דואגת.
לגמור לתקן את המאמר התיאורטי.
להמשיך להתקדם בניסויים.
להמשיך לקרוא על סרטן מעיים.
לחכות לחוות הדעת על המאמר הניסויי.
לכתוב את הצעת המחקר.
להגיש בקשות לאוניברסיטאות.
להגיש גרנט למחקר ולהכין הרצאה.
פחות או יותר תוך חצי שנה.
הדאגות האלו מעיבות עלי.
הגעגועים לאבא לא נחלשים עם הזמן, להיפך. המילה הטובה שלו, העניין שלו בכל דבר קטן שקורה לנו, לכתוב לו מכתבים, לקבל ממנו מכתבים, לשלוח לו תמונות שלנו. סקייפי בשבת. הוא חסר לי כל כך.
אני יותר עצובה ממה שהייתי רוצה להיות, ולפעמים אני חושבת שאולי אני לא ממש רוצה להיות שמחה. אולי זה נראה לי לא נכון להיות שמחה כשהוא לא כאן. אני יודעת שהוא היה מעדיף אותי תמיד שמחה. הוא אמר לבכות בבית הקברות ואחר כך ללכת הביתה ולספר עליו בדיחות.
אבל אני לא ממש מצליחה.
אבל אתמול הצלחתי.
אתמול נסענו כולנו לשמורת טבע של פרגים כתומים.
לשעה אחת היינו כולנו בשדות שאין להם סוף, מלאים פרגים כתומים. הילדים רצו בשבילים, ואנחנו רצנו איתם, ולשעה אחת הייתי ממש מאושרת. רואים את זה בתמונות שצילמנו. אני לא רק מאושרת, אני גם יפה. לפחות בעיני. :-)
לא היו בשדה דאגות, הן חזרו רק בדרך הביתה.
בשדה לא היו דאגות או צער או כאב.
היו פרגים, מרחב, חופש ושמחה.
אפילו היום, כשאני כאן במעבדה, ומיד אתחיל לעשות ניסוי, ולעבוד על המאמר, ואולי אתחיל לדאוג קצת,
אני זוכרת את אתמול וזה שלשעה אחת הייתי מאושרת, וזה מביא לי תקווה.
אני מתחילה לחשוב שאושר זה עניין של בחירה. עוד סעיף ברשימה -
להיות מאושרת.
לפני שגם זה ידאיג אותי, כי איך בדיוק להיות מאושרת? אני חושבת שיש דברים שצריך לעבור. כמו הכאב הזה. ואם כל שבוע, כל יום, יהיו לי כמה רגעים של אושר, ובסוף השבוע שעה, זאת התחלה מצויינת.
שבוע טוב שיהיה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
