אולי תנסי גם כתום?

אני רוצה לנקות את הכלוב של האוגר ולהחליף מים לדגים, וגם החול של החתול דורש החלפה.

אבל יום שבת בבוקר, ולרגע נדיר הילדים פינו את המחשב הגדול ובא לי לכתוב על השבוע הזה.

הדברים שאפשר לכתוב בבלוג.

יש דברים שאפשר ויש דברים שלא.זאת קצת בעיה, הסינון הזה, כי אז מה שעובר תופס נפח גדול יותר ממה שסונן ולפעמים מה שמסונן הוא מה שמנקר.

מנקר מנקר.

מה מנקר?

האמת היא שאני חושבת שהרבה יותר ממה שאני מתכוונת עובר. אני רואה את זה בתגובות שלכם. אנשים רגישים קולטים דברים שאני לא מודעת לזה שאני אומרת. זה חלק מהיופי של הדיאלוג פה. פתאום מוחזרים אלי חלקי עצמי שלא ראיתי, כמו לראות את עצמי במראה מאחור. אז ככה הגב שלי נראה, מעניין.

אתמול בבוקר הלכנו לבית הספר הנהדר של הילדים לחגוג את בוא האביב אני תמיד כל כך מתרגשת כשהם שרים. גם הפעם. להסתכל עליהם שרים בכזאת כוונה תמיד סוחט דמעה או שתיים.

אתמול בערב היו כאן שישה ילדים. שלושה חברים של הילדים נחתו אצלנו, חלקם בהזמנה חלקם בהפתעה. הילדים שיחקו ואני עבדתי על התוצאות מהשבוע. חלוקת עבודה מצויינת מבחינתי. ממיע היה במעבדה כי הוא התחיל מוקדם. עובר על ממיע משהו כואב. הוא מסתכל פנימה ומחפש תשובות ולא מוותר לעצמו. זה חשוב כל כך אבל מייסר. אני משתדלת להיות שם בשבילו, לשקף חלקים. עבודה פנימית היא אחת העבודות הכי קשות שיש.

המאמר התיאורטי ששלחתי לבד חזר עם הרבה תיקונים שעשיתי ועכשיו אני ממש אוהבת אותו. מתרגיל בחשבון הוא התבגר למאמר עם אמירה ומסר שיהיה רלוונטי להרבה אנשים. אני חושבת על האנשים שהשפיעו עליו הכי הרבה והם בעיקר ג' שותפי לחדר במעבדה, והשופטים. ההערות של השופטים היו נהדרות. ככה צריך לכתוב ביקורת. בלי טיפה של ארס, עם מספיק בהירות, רקע והצעות חיוניות שאני יכולה לקחת ולשנות את העבודה לגמרי. הודיתי להם בתודות. אשלח אותו בשבוע הבא.

חוות דעת אחת חזרה בהקשר למאמר הניסויי. היא היתה חיובית. הבוס כתב לי - זאת חוות דעת טובה ממדען בכיר ומאוד קשוח. שמחתי. תהיתי בלבי למה בדיוק שלחנו את המאמר לשופט הכי קשוח שהבוס יכל לחשוב עליו. יש דברים שלא אבין בקשר לבוס. אבל אני לא חושבת שהם קשורים אלי, הם קשורים אליו, לכן זה לא נורא אם לא אבין.

ג' חתם חוזה עם מכון מצויין בצד השני של ארה"ב. הוא יעזוב ביולי. ג.נ. יתראיין בעוד שבוע וחצי בשיקאגו. אני מחזיקה לו אצבעות. חתיכת דרך עברנו ביחד. אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם הבוס בלי אחוות הלוחמים שהתגבשה לנו במרתף של קירכוף. מתחילה לראות את הסוף. כשהמאמרים יתקבלו, בתיקווה, גם אני אהיה בדרך החוצה. עוד לא כתבתי את הצעת המחקר אבל היא כבר מתגבשת בראש שלי כמה זמן. פרופסורית מקסימה מבאר שבע תבקר אותנו בשבוע הבא והיא רוצה להזמין אותי לכנס ביוני. אני מאוד רוצה לבוא, נראה מה היא יכולה להציע.

אחותי היקרה לי מאוד מאוד מאוד בת 46 היום. אנחנו ילדות גדולות. אני כל כך מתגעגעת אליה.

זאת התקופה הכי מעניינת ומלאה שעברתי בחיים. לא הייתי רוצה לחזור לשום תקופה אחרת. למרות הקושי והמאמצים והמרחק ממי שאני כל כך אוהבת, יש קירבה גדולה למי שאיתי, ועניין גדול מאוד ואמונה במה שאני עושה.

  זאת זוהר בשדה של הפרגים הכתומים משבוע שעבר.

אז אם נדמה את המרתף בו אני עובדת למנהרה, אני מתחילה לראות את האור בקצה, בכמה מובנים.

שבוע טוב שיהיה!