הראש שלי מלא במחשבות שאני רוצה לפרק בכתיבה. אבל קשה לי. קשה לי כי אני חושבת על מה שכתבתי בתגובה לפוסט של תום, שהעיקר בישראבלוג הוא בקשר האנושי, בחיבור בין אנשים. איכות הכתיבה, הדיוק, הליטוש, הם במקום שני במקרה הטוב. זה קצת מטריד אותי, כי הדברים שאני חושבת עליהם חשובים לי מאוד. לא פחות מהמאמרים שאני טורחת עליהם כל כך, קוראת כל מילה עשרות פעמים, עוברת על כל ניסוח, נותנת לאחרים לקרוא כדי לראות האם ברור, האם משכנע. המאמרים הם כתיבה מקצועית. הם מספרים על עבודה שהשקעתי בה שעות על גבי שעות. אם בניסויים ואם במודלים. הם חייבים לעמוד בסטנדרטים מקצועיים. כאן הכתיבה שלי כתיבה חובבנית. אני כותבת, עוברת פעם אחת או פעמים ושולחת. זאת כתיבה מהלב לפרוק רגשות, לנסח מחשבות, ליצור דיאלוג איתכם. העיבוד נעשה הרבה פעמים בתגובות. ואני חושבת לעצמי אולי זה לא נכון להפריד ככה. להתייחס בכבוד גדול לכתיבה המקצועית, ובהרבה פחות רצינות לכתיבה מהלב. אני לא עובדת על הדברים שאני כותבת כאן. מנסחת אותם וממשיכה הלאה. והרי אלו דברים מאוד חשובים לי. ואולי כאן גורם הזמן והקהל מחפים על חוסר הדיוק וההשקעה הראשוניים. מה שאני לא מצליחה לנסח היטב בפוסט, אבין מתוך הדיאלוג בתגובות, או אולי יתחדד עם הזמן לקראת הפוסט הבא. הבלוג הוא סוג של צינור מהחיים שלי החוצה. אני רואה את מה שאני עוברת ככה, מה אתם רואים? ואתם מראים לי דברים שאני לא רואה. כמו שכתבתי בפוסט קודם - איך אני נראית מהצד.
אני כותבת בעיקר בשבילי. מתוך עצמי. לנקות לעצמי דברים. לכן רוב הפוסטים מרוכזים בי ונכתבים מהר. כמעט כמו יומן, למעט הקהל. אני חושבת שאולי אני מפסידה בזה משהו. אני בטוח מאבדת קצת מהאמת, כי זה שאתם קוראים את מה שכתבתי ולא רק אתם המגיבים, אלא הקוראים השותקים, ואלו שסתם עברו במקרה, הנוכחות של הקהל מאלצת אותי לסנן, להזהר, להציג במידה מסויימת. אפילו כשאני כותבת לגמרי מתוך עצמי, הנוכחות שלכם ברקע. מצד שני כל כתיבה, יש בה סיכון שמישהו יום אחד יקרא, ולכן תמיד יש קהל ברקע. אבל יש הבדל בין קהל מסויים, כמו חברה באימייל, לבין קהל לא ספיציפי, שאי אפשר לשלוט בו. אז חלק מהאמת מסונן. מאחר ולא תמיד הסינון הוא במודע, אני זאת שמאבדת את האמת הזאת. עוד דבר שהולך לאיבוד הוא העיבוד. הכתיבה המהירה, בלי עריכה כמעט, בלי שכתובים, בלי לנקות, לסדר להבהיר, לעצמי אפילו. משאירה את הדברים לא מעובדים עד הסוף. חלק העיבוד הוא מולכם בתגובות, אבל מה עם עיבוד אמיתי שלי? מה עם לעבור על הדברים ולפתח אותם? אני כותבת מה שעולה לי באותו רגע. השבוע רציתי לכתוב על אהבה, רציתי לכתוב על הגעגועים לאבא, רציתי לכתוב על הריק שאחרי שליחת המאמרים, על זה שהכדור לא ביד שלי וזאת תחושה לא פשוטה.
אבל כתבתי על הכנס שהזמינו אותי אליו.
אחרי הפוסט ההוא רציתי לכתוב על כל מה שמפחיד אותי בנסיעה הזאת. שאני צריכה לחדש את החותמת של הויזה על הדרכון אחרת לא אוכל לחזור לכאן,לממיע ולילדים. ולכן אני אצטרך להשאר בארץ יותר ממה שהתכוונתי. משבוע זה הפך לעשרה ימים מאוד לחוצים. רציתי לכתוב על כמה אני לא אוהבת להיות רחוקה מממיע והילדים. שהם הבטחון שלי, שהם חלק ממני, שהם אני עצמי. על החשש מהמפגש המחודש עם אמא. על החשש מהפגיעה והרצון שיהיה טוב ביננו. על כל מה שאצטרך לעשות בלי רכב, כי אני לא רוצה לנהוג ברכב שכור בארץ. נסיעות לירושלים בגלל הויזה, נסיעות לנתניה לאמא של ממיע ולבנק, נסיעות לדרום, לכנס. כל המחשבות שרצות לי בראש בלילה.
אבל לא יכולתי לכתוב על כל אלו לפני שכתבתי על הכתיבה עצמה. קשה לי לכתוב בזמן האחרון. גם כי לפעמים חוזרת אלי איזו תדמית חיצונית שיצרתי כאן מבלי ואולי עם להתכוון. אולי קשה לי להפרד מתדמית האנדרדוג, אבל אני לא חושבת שזה רק זה. הבלוג הזה עזר לי להתמודד עם דברים שקשים לי. דברים עדיין קשים לי למרות שאני מקבלת קצת יותר הכרה חיצונית ומרגישה קצת יותר בטוחה מקצועית ואישית. הדברים מבפנים, הפחדים, הגעגועים הבלתי פוסקים, אלו דברים שתמיד יכולתי לעבד פה באופן גלוי. בהתחלה כי הייתי לגמרי אנונימית ולא הכרתי אף אחד, ואחרי שטסנו לחו"ל, בגלל המרחק ובגלל זה שהאנשים סביבי לא קוראים עיברית. אני מרגישה שהמרחק הזה מתחיל להסגר. אני באה לכנס בארץ, אני אתחיל לחפש עבודה בארץ, קל לקשר בין הבלוג לזהות שלי. לא רק למי שמכיר אותי מעבר לבלוג, גם לכל מי שקורא. יש מספיק רמזים.
אני חושבת שזאת היתה סוג של העמדת פנים. אם מי שקורא לא מגיב, הוא לא קיים, קיימים רק מי שמגיבים אלי, ואלו הפכו לחברים שלי. אבל זה לא נכון ואני מרגישה את הנוכחות השקטה הזאת יותר ויותר ומתקשה, אולי בצדק, להביע את כל מה שמטריד אותי כאן. מרגישה שאני צריכה יותר להזהר. והזהירות הזאת, שמוסיפה פילטרים, מקשה עלי את הכתיבה ומוציאה ממנה את הטעם במידה מסויימת. אני שואפת לגעת באמת, אבל אני לא ממש יכולה להגיד את כל האמת, אז איך אגיע אליה כאן?
אין לי תשובות. רק שאלות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
