אני חולה. ממזמן לא הייתי כל כך חולה. אפוסת כוחות ובמיטה עם הלפטופ. השבועות האחרונים היו כנראה יותר מדי גם בשבילי.הדד ליין להגשות הבקשות למשרה בארץ הוא סוף ספטמבר, אז אני גם צריכה להגיש את המאמר על האבולוציה, ושבועיים אחרי זה להגיש את הגרנט לאחרי שאקבל משרה. במקביל הקפדתי לעשות ניסויים גם כשהתחלתי להרגיש חולה לפני ארבע ימים, והמשכתי יומיים עד שהבנתי שהלך עלי, ומאז אני בבית. עדיין חולה.
את הצעת המחקר נתתי להמון אנשים לראות. לבוס הראיתי אותה פעמיים, לאנשים אחרים במעבדה, פרופסורים מחוץ למעבדה, כל הזמן תיקנתי אותה. ואז העזתי לשלוח אותה לא'. א' היא אחת האנשים הכי מבריקים שפגשתי כאן. הידע שלה עצום, ההבנה שלה עמוקה, הראיה שלה רחבה. היא יוצאת דופן. היא גם מאוד נחמדה. היא ישבה איתי שעה וחצי והראתה לי את כל נקודות החולשה של ההצעה ואיך אני צריכה לכתוב אותה כדי שאנשים יראו את היחוד שלי. זה היה מאלף. היא גם סיפרה לי על החיים הקשים שלה בתור פרופסורית והיתה מאוד ספקנית בקשר ליכולת שלי להצליח עם שלושה ילדים. היא סיפרה לי על נשים שהיא מכירה באקדמיה שנאבקות כדי להצליח בקריירה ובבית. זה לא נשמע טוב. זה היה אחרי שבועיים בהם ירדן ושגיא חלו בברונכיט, ואחרי שכולם החלימו לירדן ולזוהר גילו כינים. ביחד עם כל הדד ליינים המאיימים להרגני המילים שלה מצאו קהל מאוד קשוב. מעבר למילים, לראות אותה, שאני כל כך מעריכה, כלואה במירוץ הזה, מוותרת על ילדים ומשפחה משלה, אבל החיים עדיין קורים, כמו שהיא אומרת. אני חושבת שזה המשפט שמסכם את הכל: החיים עדיין קורים ומפריעים לה לעבוד.
אני לא חושבת שאני רוצה את זה. אני לא רוצה לשים את העבודה לפני החיים. ובשבועות האחרים זה מה שקרה כי זאת תקופה לחוצה וקריטית וכל מיני דברים. אבל אני שמה לב שהלחץ רק גובר עם ההצלחה. לא הופך לפחות קל. מצד שני, הסטודנטית שלי ממש מצליחה ותורמת לי המון במחקר. היא רוצה להשאר במהלך השנה כך שאולי אעביר אליה יותר ניסויים ואני אתמקד בכתיבה וכתיבה וכתיבה. אמרו לי כבר שבתקופה של חיפוש העבודה שלא אנסה לעשות דברים אחרים, כי זה בלתי אפשרי. בחודש הקרוב אני לא אעשה כלום פרט ללכתוב.
יש בעיה עם המסלול האקדמי, במיוחד במדע. אם מקימים מעבדה גדולה, ומגייסים הרבה כסף ולוקחים הרבה סטודנטים, מצליחים להפיק תוצרת טובה, אבל זה מאוד מלחיץ. אם מקימים מעבדה קטנה, מגייסים פחות כסף ולוקחים פחות סטודנטים, יש פחות תוצרת וזה מאוד מלחיץ. אין מקום קטן באמצע במעבדות טובות לביולוגיה.
לפעמים אני חושבת שאם זה לא יצליח ולא אמצא משרה, זה לא סוף העולם.
רייצ'ל, הטכנאית שלנו, עוזבת את המעבדה כדי להצטרף למנזר צרפתי ליד פירנצה, איטליה. כששאלתי אותה על זה היא אמרה שפעם היא רצתה משפחה וילדים אבל זה לא קרה, והיא התקרבה לאלוהים והרגישה שהיא רוצה להגשים את עצמה בצורה אחרת. היא בת שלושים ונראית נהדר. אמרתי לה שזה בטח לא יהיה קל והיא אמרה - אם אלוהים ירצה שזה יקרה הוא יתן לי כוח לעשות את זה, אם הוא לא ירצה, אז זה לא יקרה. כמה פשוט. בא לי לאמץ את הגישה שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
