אולי תנסי גם כתום?

זה אנחנו, הולכים בשביל ליד אגם ביג בר. אגם דוב גדול.
אחד הקייצים הכי כייפים, בהם הכי טיילנו, הכי עשינו קמפינג, הכי נסענו למעבדה הימית, הכי נסענו לצימר, הכי נהנינו, עומד להסתיים.

מדהים אותי שדווקא בתקופה הכי לחוצה מקצועית החלטנו (ממיע) שכל שבוע שני נצא לטייל, והזמנו (שוב, ממיע) מקומות מראש, כך שלא יכולנו להתחרט אפילו כשהתעצלנו, והיה לנו פשוט קיץ כייפי.

ביום שני מתחיל בית ספר, וזוהר הולכת לגן חובה, והיא מתרגשת עד מאוד ולחוצה לא מעט. והיא נוגעת ללבי.

ירדן אמרה לה שבמקום להלחץ תנסה להנות מההתרגשות.

אמרתי לירדן שהיא מאוד חכמה והייתי מאוד שמחה לעשות מה שהיא אומרת אם הייתי מצליחה.

אני חושבת שאני יותר טובה בזה מפעם.

אחד הרגעים הכי כייפים בטיול לביג בר היה כששיחקנו כולנו בייסבול בגירסה המשפחתית החדשה שלנו. קרענו את עצמנו מצחוק וממיע עיקם את הרגל. אחר כך לזוהר היה חום ונתנו לה אקמול. למחרת הרגל של ממיע התנפחה והלכנו לאגם לטיול המצולם למעלה. בכל זאת נהנינו, למרות החום ולמרות הרגל. ההורים שלי היו חוזרים הביתה אם לאחד מאיתנו היה חום. אני חושבת שיותר נכון לי לחיות כמונו. כמעט תמיד לא הכל מסתדר בדיוק כמו שאנחנו רוצים, וזאת ממש לא סיבה שלא להנות.

כל כך כיף להיות בריאה מחדש. זה עולם אחר פשוט.

היא תלך לגן חובה, וכל ההתרגשות והחששות והפגיעות והרצון שיאהבו אותה כל כך גלויים אצלה, היא אומרת אותם.

כמו תמונת ראי שלי לפני 35 שנים.

כמו תמונת ראי שלי עכשיו.

ואני מחבקת אותה, ומרגיעה, ואומרת שהכל יהיה בסדר.

כי הכל כבר בסדר. בדיוק כמו שהוא עכשיו.

הקיץ נגמר. אפשר כבר להריח את הריח של הסתיו. אפשר כבר להרגיש את השינויים שבאים. אני לא כל כך אוהבת שינויים, אבל אי אפשר לחיות בלעדיהם. אני יודעת שיהיה בסדר, כי כבר בסדר, אבל בדיוק עכשיו, כרגע, נצבט לי הלב.