אולי תנסי גם כתום?

המוסיקה של הסרטים של הייקו מיזאקי מכווצת לי את הגרון וממלאת אותי בגעגועים. ג'ו היסישי הוא המלחין שגורם לי לרצות לצאת מהמעבדה החוצה ולשכוח קצת מהגרנט, המאמר וחיפוש העבודה. לרצות לצאת להרפתקאות אמיתיות, לא לכאלו שאני יוצרת בעצמי מתוך מסלול ידוע. הסרטים של מיאזקי הם על חברות, משפחה ואהבה. בסרטים הדרמטיים שלו יש גם קונפליקט צבאי או אקולוגי או שילוב של שניהם, בכל מקרה, החברות והאהבה מנצחים הכל. הסרט האחרון שראיתי, מגדלים באויר (Laputa, Castles in the air) מאוד מזכיר את אווטר, או שמה, אווטר מזכיר אותו, מאחר שאווטר נוצר 20 שנה אחריו.

יום כיפור מחר. התקופה הזאת של ספטמבר, סוף הקיץ תחילת הסתיו, ריח של שנה חדשה, עושה לי משהו.

"זה הסתיו עם הענן, ועם הרוח המלטף, גם אם אתה קצת ציניקן, בכל זאת זה צובט בלב."

אני אפילו לא ציניקנית, אז בטח שזה צובט לי בלב.

שלחתי את הבקשות השבוע לכל האוניברסיטאות בישראל, וגם לפרינסטון והרווארד, שיהיה. כששלחו לי הודעות שקיבלו את הבקשה, חתמו - ב"שנה טובה" "גמר חתימה טובה". כמו משב רוח שמביא לפה את הריח של החגים בישראל.

חגים בגולה הם לא פשוטים. חג הוא חג כשהוא נחגג על ידי קהילה. כשמרגישים אותו ברחוב. אני מרגישה את יום כיפור כשאני מסתובבת בישרא. כשאני רואה עם ממיע טלוויזיה ישראלית באינטרנט. אבל כשאני ברחוב, או במעבדה, או אפילו סתם בבית, אני לא מרגישה כלום, חוץ מאת הסתיו הזה שבאויר שמזכיר לי את החגים ותחילת שנה בבית הספר.

אני בצומת עכשיו, תחנת דרכים. הרבה דרכים מתפצלות והבחירה תלויה חלקית בי, וחלקית בדרכים ובאנשים שנמצאים בהן. יש רגעים שאני מאוד אוהבת את מה שאני עושה ומתלהבת ושמחה בו. יש רגעים שאני מסתכלת קדימה, על כל הדרכים הפתוחות, המוגדרות היטב, ורוצה שתהיה שם גם דרך אחרת, פחות מוגדרת, פחות ידועה שנוכל ללכת בה. אני בעצם יודעת שהיא שם, אבל עוד לא מצאתי אותה. אני חושבת שאין דבר כזה, "המקום הנכון", "הדבר הנכון". יש הרבה מקומות ודברים שמתאימים קצת ולוחצים קצת. אולי הדבר היחיד שמשנה הוא איך אנחנו מרגישים בעור שלנו, בתוך המקום והמצב בהם אנחנו נמצאים. המקום הנכון הוא זה שאנחנו מרגישים בו חופש למצוא כל פעם משהו חדש ומרגש לעשות. הדרך שאני רוצה ללכת בה זאת זו שאני צריכה ליצור כדי שתתקיים. זאת הדרך שלי. היא קיימת, נכון לעכשיו, רק בתוכי. והמחשבה הזאת, משמחת אותי.

גמר חתימה טובה יקירי!