הימים עוברים כל כך מהר, ואני לא מצליחה להאחז במציאות. אני כאן עכשיו, אבל העתיד כבר מתחיל להגיע לכאן במחשבות, בשאלות, בתהיות. אני מרגישה בין כאן לשם ולא בשום מקום בעצם. הדברים שאני עושה, כאילו יש להם קצב משלהם, מהירות משלהם. אני מנסה כל הזמן לעצור את הזמן והחיים, כי אני מפחדת מחוסר השליטה שעומד לשטוף אותי כמו ים. הבקשות כבר הגיעו ליעדן ועכשיו אנשים אחרים מסתכלים עליהן, חושבים עליהן, מודדים את מה שכתבתי, את מה שאני יכולה להביא אליהם. מנסים להעריך את הפוטנציאל. המאמר כמו כותב את עצמו, וגם הגרנט. העצות של הבוס טובות מתמיד. אבל אני כבר יודעת שהוא לא יהיה שם לתמיד ואפילו עכשיו הוא הולך ומתמעט ביחס אלי. אני מתגעגעת אבל גם פוחדת. זה שינוי כזה גדול שאני פשוט לא יכולה להכיל את כל מה שהוא יביא. הילדים הם האחיזה שלי בכאן ובעכשיו, אבל גם הם גדלים כל כך מהר ומשתנים כל הזמן. כאלו חכמים ונבונים ובוחרים בטוב. אני משתאה מולם, משתדלת להיות אמא ראויה לילדים כאלו.
דברים שקשורים אלי קורים כל הזמן בלי שאני מרגישה שאני מכוונת אותם במיוחד. אפילו המאמר כותב את עצמו. המילים באות אלי. המוסיקה של טירה בשמיים סוחטת לי את הלב ומוציאה ממני את המילים שכתבתי כאן.
חג סוכות שמח. מעולם לא הרגשתי יותר ארעית. בין כאן לבין שם, משתדלת לקוות לטוב, משתדלת לשחרר את הפחד. משתדלת להיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
