אולי תנסי גם כתום?

אני מניחה שבסופו של דבר זה יורד לשאלה: האם ירצו אותי?

ולא משנה כמה פעמים אסתכל ברשימת הפרסומים, הפרסים, המילגות, הכנסים, ההרצאות, זה לא יגרום לי להרגיש יותר בטוחה, עד שמישהו יזמין אותי לראיון. עד שאקבל הצעה. עד שזה יקרה זה יראה לי כמו חלום. משהו שאפשר לפנטז עליו, אבל נראה מנותק מהמציאות.

ואולי זה מה שעושה אותי עצובה.

זה והבדידות הזאת. מאז שג'ואל עזב אני מדברת על התפתחות רק עם ממיע. מזל שיש לי אותו. והוא נהדר. אבל חסרים לי אנשים שעובדים בתחום ומביאים את ההסתכלות שלהם. שיחה אחת עם פרופסורית אחת ממש שינתה את ההסתכלות שלי. חסרות לי עוד שיחות כאלו. ואולי זה השקט שאחרי שליחת הצעות המחקר. לפני כל הזמן דיברתי עם אנשים על המחקר שלי.

עכשיו הזמן מתחיל להתקרב לדדליינס. עוד מעט ישבו וועדות חיפוש בכל מיני אוניברסיטאות ויסתכלו על ההצעות של כולם. למשרה בהרוורד בערך 600 אנשים שלחו בקשה. מספר מטורף. אבל מעבר ל-100, מה זה משנה? 100, 300, 600.

אני התחלתי איתם, עכשיו אני צריכה לחכות ולראות אם אני מוצאת חן בעינהם.

במקביל ממיע מחפש עבודה זמנית עד שנחזור. קשה לו. בניגוד אלי אין לו רשימת הישגים שהוא יכול להתרפק עליה, ואפילו רשימות הישגים, כאמור, לא נותנות בטחון. הכל משתנה כשמישהו רוצה אותנו. הכל משתנה כשיש התאמה. אבל לפני שזה קורה, צריך איכשהו לא לתת לאי הוודאות לאכול כל חלקה טובה. וזה לא קל.