אני לא יודעת כל כך איך לחזור לכתוב מהלב. אני כל הזמן כותבת את המחשבות הטורדניות מהראש והם מעניינות כמו זמזום של יתוש ועמוקות כמו שטיח. אני מתעוררת לפנות בוקר והזמזום מתחיל. השקפים להרצאה. (שקפים. פעם זה באמת היה שקפים. להרצאות בפיסיקה הכנתי שקפים והעברתי אותם במו ידי במהלך ההרצאה. זה נראה לי פרהיסטורי, אבל זה כולה עשר שנים. אני זוכרת איך ההרצאות הראשונות בפווארפויינט נראו לי יותר מדי פנסי. כאילו מנסים לעשות רושם עם המצגת במקום עם התוכן. נו טוב.) הויזה של ממיע. החוזה שלי. מה יהיה.
זמזום שכזה שלא נותן לי לחזור לישון. כמה שאני אומרת לעצמי שההרצאה כמעט מוכנה ויש חודש וחצי עד שאתן אותה, וזה מספיק זמן, זה לא עוזר.
הדבר היחיד שמרגיע את הזמזום זה החיבוק של הילדים וממיע.
אני רוצה לכתוב על דברים אחרים. אני רוצה להרגיש ולחשוב על דברים אחרים. אבל איך שהוא כשאני יושבת מול המסך זה מה שיוצא. אני מגיעה לרגש רק כשאני מגיבה בבלוגים אחרים כרגע. אני מאמינה שזה יעבור. אני מקווה שזה יעבור. אני מעדיפה להיות תלת מימדית ולא חד. מצד שני, החדות הזאת מפיקה תוצאות, הצעות מחקר, מאמרים, גרנטים והרצאות בקצב שמפתיע אפילו אותי. התחלתי לעבוד על המאמר התשיעי שלי מאז שהגעתי לפה. תשיעי. שמיני בתור כותבת ראשונה. ברגע שהתחלתי לעבוד עליו והתבהרה לי התמונה של מה יש לי ומה חסר, אני לא יכולה לסבול את החוסר. אני רוצה להשלים את כל הניסוים ולדעת כבר איך זה עובד. זה מטריף אותי, החידות האלו שאני רוצה לפתור. זה כמו פאזל שאני חייבת לפצח. אמרו לי לא לנסות לעשות שום דבר במקביל לזמן בו אני מגישה בקשות. אני לא מצליחה לא לעשות שום דבר אחר. אני די גרועה בלא לעשות. אז אני עושה במקביל.
בזזזזזזזזזז
שבת שלום שתהיה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
