אולי תנסי גם כתום?

שיחות שניהלתי כאן וכאן גרמו להסתכל פנימה ולראות דברים שהייתי רוצה לעשות אחרת.

מוטבע בי הצורך להצליח, לנצח. לספר לעצמי סיפור שבו אני טובה מאחרים, בולטת, מצליחה. על כל הכשלונות הקטנים, ההפסדים, השריטות, המשברים והשברים, אני מתביישת לספר, או מתנצלת עליהם, או מנסה לשים בצד. חלק מזה בא לי מאמא, שמנצחת תמיד ואם היא מפסידה בעצם היה עדיף להפסיד. אני מספרת על הספקות, על הפחדים, על המתח והחששות, אבל אלו דברים שלפני. אפילו כאן אני לא מאריכה לספר על כשלונות. המקום היחיד בו הרשיתי לעצמי לדבר מהלב על שברון לב וחוסר שליטה היה כשאבא שלי נפטר. שם לא יכולתי להחזיק את עצמי שלמה. הוא לא היה שם יותר להגן עלי. השבר הגדול הזה שינה לי את החיים. שינה אותי כאדם.

עדיין אני מתגעגעת לפעמים לעצמי שלפני. לעצמי שפחדה מהמוות באופן תיאורטי, לפני שהמוות הפך לחלק מהחיים. מתגעגעת לעולם שבו הרגשתי בטוחה, שהייתי בצד של הדברים הטובים, כשאפשר היה לתייק את הדברים הרעים בשקית נפרדת, לא שייכת אלי. לא מתים לי, לא חולים לי, לא מפסידים.

אני לא רוצה לעשות את זה יותר. נמאס לי לנצח, או לרצות לנצח, כל הזמן, בכל מצב. אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי גם כשאני מפסידה. גם כשאני פחות טובה מאחרים. גם כשאני לא מתמודדת עם מה שאני חושבת שאני צריכה להתמודד איתו. גם כשלא רוצים אותי. אני רוצה לתת לאנשים שהכי קרוב אלי את המרחב להפסיד ולטעות. 

לפעמים מפסידים כשרוצים לנצח, לפעמים מנצחים כשרוצים להפסיד. לפעמים נשברים ולא מצליחים להתמודד עם המציאות. וזה בסדר. זה בסדר לכאוב. זה בסדר להחלים לאט. זה בסדר להיות הצד שרוצה יותר. אפשר להמשיך לחיות עם זה. באיזה שהוא מקום זה הופך אותנו לאנשים יותר אמיתיים, מלאים בחיים אמיתיים. זה מנטרל חלק מהפחד, כי אם מותר להפסיד, אפשר לשחק, אפשר לחיות.