לפעמים דברים נופלים למקום בבת אחת, והתפיסה שלי את עצמי משתנה. בדרך כלל אלו שיחות עם אנשים שונים שמאירות לי זויות אחרות שאני לא רואה, ואז העיבוד שאני עושה מבהיר לי איפה אני עומדת.
אני לא יודעת ואף פעם לא ידעתי להיות שותפה. אני יודעת להיות חברה. אני יודעת להנחות. אני לא יודעת להיות שותפה. משהו באישיות שלי לא סובל שמשהו שחשוב לי לא יהיה בשליטה מוחלטת שלי. אף פעם לא שיתפתי פעולה אם לא היתה לי שליטה מלאה בפרוייקט. עוד יותר העדפתי לעבוד לבד. כשהייתי יותר צעירה יכולתי לקבל הנחיה. עם השנים גם זה הולך ונעלם. זה מאוד קשה לי ולבוס כי הוא כמוני - לא מסוגל לשתף פעולה, הוא רוצה להוביל את הדברים בעצמו. אבל זה לא הסיפור. זה לא מה שמטריד אותי. במדע אני יכולה להצליח בלי להיות שותפה. אני מזהה את האופי שלי כמעט בכל הפרופסורים שאני רואה כאן. זה לא פוגע בהם. זה לא פגע ולא יפגע בי.
בבית זה כן. זה פוגע בי, בממיע ובילדים. אני יכולה להיות חברה נהדרת, ומקשיבה, ולהגיד את המילים הנכונות בזמן הנכון, ולהיות נורא מקבלת, ותומכת, ומעצימה, כשזה לא קשור אלי. כשהחיים שלי לא תלויים בזה. הבן אדם היחיד שאי פעם הייתי שותפה שלו היה ממיע, והוא האיש שהכי נפגע מחוסר היכולת שלי להיות שותפה. כי כשדברים לא הלכו בדרך שלי, תקפתי אותו. תמיד טכנית היתה סיבה, אבל שותפים אמיתים לא תוקפים אחד את השני כדי להשיג מה שהם רוצים. ממיע אף פעם לא עשה לי את זה, אפילו כשלא הסכים עם מה שעשיתי. ממיע יודע להיות שותף, אני לא.
אני לא קשה עם עצמי, אני לא מנפחת, זאת האמת. אני כזאת. וזה מבאס אותי, כי זה כל כך עמוק וכל כך חלק ממני, שאני לא יודעת בכלל מי אני בלי זה. אני לא יודעת אם אני יכולה להיות אחרת. ומי זאת תהיה, האחרת הזאת.
מעציב אותי שלקח לי כל כך הרבה זמן לראות את זה ולהכיר בזה. להסתכל פנימה ולשאול את השאלות הכואבות. אני לא חושבת שאני היחידה בעולם שכזאת. כמו שאמרתי, אני רואה הרבה פרופסורים ולא פרופסורים שלא יודעים להיות שותפים. אני מתחילה לחשוב שכל הפרופסורים והפרופסוריות שאומרים שויתרו על משפחה למען המדע, למעשה ברחו אל המדע כדי לא להתמודד עם משפחה, שותפות ואחריות. הבעיה היא, שאני זקוקה למשפחה שלי וזקוקה לממיע כדי להיות מאושרת. אני לא רוצה לברוח מהם ואני לא רוצה להמשיך לנסות לשלוט בהם. אבל אני לא יודעת מי אני אהיה עכשיו. אני לא יודעת איך לעשות את זה אחרת, איך להיות שותפה.