אולי תנסי גם כתום?

ככה קוראים להרצאה ש

make it or break it,

Job Talk.

אני עובדת עליה במקביל לניסויים כבר כמעט חודש. בהתחלה ממש כאבו לי הראש והעיניים בכל פעם שעבדתי עליה. חשבתי שהראיה שלי מדרדרת, אבל זה לא זה. (אולי לא רק זה.) זה המתח. כמו שוורוניקה חברתי, והקוליגה האהובה עלי, אמרה לי אתמול בטלפון: כל מה שעשית עד עכשיו בכל הקריירה שלך שקול פחות או יותר להרצאה הזאת. מאוד מרגיע. היא גם אמרה שאם אגיע לאוניברסיטה שלה היא תשאר שם בשבילי. אחרת, היא רוצה לעבור למקומות יותר חמים. איזה כיף היה לשמוע את זה.

זאת ההרצאה בה צריך להעביר את כל ההישגים והחשיבה המדעית שלנו, את הפוטנציאל של העבודה שלנו, ואת האישיות שלנו, כדי להתקבל לעבודה במקום הכי טוב שנוכל להשיג. אחרי שעבדתי עליה שבועיים הראיתי אותה לממיע ומההערות שלו, היה לי ברור שאני צריכה לערוך אותה מחדש. היא חייבת להיות סביב המרכז האמיתי שלי, אחרת היא נראית מודבקת. לא משכנעת. זה מוזר כמה הדרך הכי טובה לשווק את עצמנו היא להיות בדיוק בדיוק עצמנו, וכמה לא פשוט להיות עצמנו בסיטואציה של שוק עבודה או -Job market באמריקאית. (הכי בא לי להתחבא, אבל אני לא יכולה להתחבא, לא עכשיו.) היא הולכת ומתחזקת, ההרצאה, אבל אני הולכת ומתפרקת.

בעצם אני לא בטוחה שאני באמת מתפרקת, אבל בהחלט עובר עלי משהו. עובר עלינו משהו. ממיע חזר לעבוד באוניברסיטה שלי. (עליק, שלי.). הוא ממש עובד, לא על תקן פוסט-דוק, אלא על תקן עובד סגל. מהרגע בו הוא ויתר על המעמד המפוקפק של פוסט-דוק (הבטחה לעתיד, עבדות בהווה) ועבר למעמד של חבר סגל (עבודה בהווה, עבודה בעתיד), הוא התחיל להרוויח יותר טוב, נהיו לו זכויות, והוא התחיל להנות ממה שהוא עושה. תמיד אחרי מאמץ נפשי גדול אני מרגישה פתאום את כל העומס ומתפרקת. ההקלה מזה שממיע מצא את המקום הנכון בשבילו והוא ממש שמח, והעתיד הכלכלי שלנו נראה יציב, הוציאה לי את כל האויר שהחזקתי בפנים. גם בבית אנחנו עוברים שינויים ומדברים יותר עם הילדים ואחד עם השני, וזה לא תמיד קל כי אנחנו צריכים למצוא דרך לדבר נכון אחד עם השני. אז אתמול צרחתי על ממיע ועזבתי אותו עם ערימה של כלים ומשימה להכין לילדים את התיקים למחר והלכתי למיטה. חוץ מהצרחות זה היה כנראה הדבר הנכון לעשות, וגם הצרחות לא היו הצרחות הפוגעות של פעם, אלא יותר הוצאת קיטור. אנחנו לומדים.

היה כיף לקחת את הילדים ביחד בבוקר, לבוא במכונית אחת לעבודה. כיף שהוא שתי קומות מעלי, כמו פעם, אבל אחרת. הוא הרבה יותר מאושר, יודע מי הוא, ובטוח בעצמו. אולי גם אני, אבל ההרצאה הזאת לוקחת ממני המון אנרגיה.

זהו, עשיתי את השקפים של התוכניות לעתיד ואפילו אני הייתי נותנת לי עבודה.

חשבתי שאני עושה את הניסויים במקביל בגלל הלחץ להמשיך, אבל אני חושבת שהם פשוט נותנים לי הזדמנות לעשות הפסקה מהלחץ של ההרצאה. מצד שני להתפתל בין הניסויים להרצאה זה לא קל.

יש לי 61 שקפים. זה נראה לי המון. בחיים לא היו לי כל כך הרבה שקפים בהרצאה אחת. מצד שני, אחד זה השם של ההרצאה, שישה מהם הם משפט כתוב אחד, שניים עשר מהם הם בעצם אנימציה של ארבעה שקפים. וזה משאיר אותנו אפקטיבית עם 46 שקפים ב-50 דקות. נראה לי סביר! נו טוב. אני צריכה להתחיל להגיד אותה לראות כמה זמן זה לוקח.

או אולי במקום להגיד אותה אעשה ניסויי. הרבה יותר קל!