האוגר שלנו, ווג'י, מת אתמול. בדרך חזרה מהסופר ירדן התקשרה אלי מבועתת ואמרה שהוא מדמם מהעיניים. כבר הרבה זמן אנחנו יודעים שיש לו קטרקט וחשבנו שאולי זה קשור לסכרת. אבל הוא בסך הכל נראה לי בסדר, למרות שפחות פעיל מפעם. קיוויתי שזה סתם פצע אבל כשהגעתי הביתה הבנתי שהמצב שלו קריטי. העינים שלו באמת דיממו, והיה לו גם דם על הפנים. אני חושבת שכאב לו. החזקתי אותו ולא ידעתי מה לעשות. התקשרתי למרכז חירום ווטרינרי והם אמרו שאני יכולה לבוא. אבל הוא כבר היה יותר ויותר שקט. פחות ופחות פעיל. חיכיתי לממיע. שמתי אותו בכלוב. ואז הוא היה ממש ממש שקט, אז חשבתי שאולי משהו בכלוב עושה לו רע, אז הוצאתי אותו לקופסאת נעליים עם מצע. והוא היה עוד יותר שקט, אבל עדיין חם. ואז הוא מת. אני חושבת שזה הרגיע אותו שהחזקתי אותו, שהוא לא היה לבד. היה לי נורא עצוב שהוא מת. זוהר ושגיא בכו. שגיא שאל אם ניקח אוגר אחר, ואמרתי לו שאולי כשנחזור לארץ. אבל אני לא חושבת שאני רוצה לקחת עוד אוגר. הוא לא נראה לי מאושר בכלוב אף פעם. אני חושבת שזה לא הוגן לכלוא מכרסם בכלוב, הם צריכים להיות חופשיים. אני גם חושבת שהאוכל שלהם, זה שקונים בחנות חיות, לא באמת טוב להם.
אחר כך זוהר לקחה מגבת קטנה וקראה לה פאפי, ואמרה שזאת החיה החדשה שלה, ושהיא לא תמות לעולם. היא הביאה לה חברה, מגבת אדומה גדולה, ונרדמה על שתי המגבות על השטיח.
לאמא שלי יש יומולדת היום ושכחתי להתקשר בבוקר.
התקשרתי אליה אתמול כדי להגיד לה שהזמינו אותי לראיונות בטכניון ובירושלים ושהמאמר שלי התקבל לפירסום. היא שמחה מאוד. היא כל כך רוצה שנחזור. היא התקשרה לאחותי לבשר לה ואז אחותי אמרה לה - חכי שהיא תקבל הצעה מהרווארד. אז היא התקשרה אלי בעצב וסיפרה לי מה שאחותי אמרה לה. אמרתי לה שבאמת אפשר לחכות שאקבל הצעה מהרווארד, אבל חבל על הזמן של כולנו. ושגם אם אקבל הצעה ממקום טוב בארה"ב עדיין אעדיף לבוא למקום טוב בארץ. :-) אני לא יודעת אם שכנעתי אותה אבל היא חייכה בסוף השיחה.
בסך הכל, הרבה יותר טוב עכשיו. ביננו, ביננו לבין הילדים, וביננו לבין העבודה. חשבתי המון על אהבה וזוגיות בימים האחרונים אבל לא הצלחתי לכתוב את זה במילים. תמיד חשבתי שהדבק שמחזיק ביני ובין ממיע זה האהבה הגדולה ביננו, וחשבתי שהיא מספיקה. אני חושבת שהאהבה שלנו הכרחית, אבל היא לא היתה מספיקה כדי שיהיה לנו טוב ביחד. כדי שיהיה לנו טוב ביחד כל אחד מאיתנו היה צריך לבחור, מול עצמו, לעשות שינוי בעצמו, בתגובות שלו, בהתמודדות שלו עם הפחדים, בראיה ובקבלה שלו את הצד השני. לתת מקום לשני לטעות, לתעות, ולתהות - זה משהו שאני הייתי צריכה ללמוד. הוא היה צריך ללמוד לבטא את עצמו בתוך הקשר. להיות יותר דומיננטי. לדרוש את המקום שלו. השינויים האלו היו כרוכים בחיכוך, לשנות את המקום שכל אחד תופס זה לא פשוט. הקושי הכי גדול היה מול הילדים. לשנות את הדינמיקה שלנו איתם וביננו מולם. זה עדיין לא חלק, אבל כבר הרבה יותר טוב. יש לנו עוד הרבה דרך, אבל הדרך היא כל החיים בעצם. בטוב וברע, מבטיחים כשמתחתנים. הייתי בטוב והייתי ברע, ברע הרבה יותר קשה להיות ביחד, לא לפקפק, לא להחליש. אבל הרע יכול ללמד. יכול להביא לשינוי. יכול לפתוח פתח לחיים יותר טובים.
שבת מלאת שלום ושמחה שתהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
