אולי תנסי גם כתום?

בימים האחרונים היו כמה רגעים שהרגשתי חום כזה בפנים ושמחה ותיקווה ותודה על זה שדברים הם כמו שהם בחיים שלי. שמחתי מאוד בילדים,שמחתי מאוד שלממיע חזר הצבע למחקר ולחיים ושהוא מלא התלהבות ואופטימי כמו שכבר... בעצם, אני לא זוכרת אותו ככה אי פעם. שמחתי בזה שכיף לנו מאוד ביחד. שמחתי בהזמנות לראיונות בישראל. שמחתי במאמר שהתקבל. שמחתי ברעיונות חדשים לגבי כיוונים מלהיבים במחקר שעלו לי בעקבות שיחות עם ממיע וקריאה. בכל רגע כזה, כשהרגשתי את האושר הפנימי הזה, מיד עלתה המחשבה על אבא. לא מחשבה בהירה, אבל זכרון, געגוע, והשאלה - איך אני יכולה להרגיש ככה כשהוא איננו? האם זה מוחק אותו? אני זוכרת את הצחוק שלו, מילים שאמר, הוא כל כך חי בזכרון שלי. אני כותבת את זה בלי שהלב שלי נכנס לי לגרון, אולי רק קצת. קשה לי לקבל את זה. את זה שהוא היה ועכשיו הוא איננו. הוא לא שם לראות את הילדים גדלים, את ממיע מוצא את עצמו, אותי מתקדמת, אותנו מאושרים. אני חושבת על זה שיום אחד גם אני לא אהיה שם לראות את הילדים שלי גדלים וזה כל כך כואב אפילו לחשוב על זה. שלא אראה את המשך הסיפור, שכל ההרפתקאה המדהימה הזאת תסתיים יום אחד.

אני חושבת את המחשבות האלו כשאני נוסעת, וברדיו יש שירי כריסמס. אני מאוד אוהבת שירי כריסמס. הם מלאי תיקווה וגעגוע וכמיהה לחום ולחיבוק עוטף. כריסמס לא היה חלק מהילדות שלי, אבל הוא היה חלק מהילדות של מי שכתבו את השירים האלו ואפשר להרגיש את הכמיהה לחום ולקסם של הבית של הילדות. של הקור שבחוץ, והעץ עם האורות בבית, ועם הגרביים מלאות ההפתעות והציפיה לסנטה שיבוא בלילה ויביא מתנות. כשהחיים הם כאן ועכשיו והכל הוא לעולם ועד. בשנה שעברה השירים האלו כיווצו לי את הלב וגרמו לי לבכות. עכשיו אני מרגישה אחרת. אבל בהחלמה הזאת יש תחושה מסויימת של בגידה, ופחד מההעלמות.

הזכרון של אבא תמיד איתי, כשאני שמחה או כשאני עצובה. אבל הוא עצמו איננו. באוטו עם שירי הכריסמס אני מייחלת להאמין שהוא עדיין נמצא איפשהו. כמה נחמה יש במחשבה הזאת.

הוא תמיד אמר לנו להמשיך בחיים שלנו, ושלחיים יש מה לעשות. מצאתי מכתב שכתב לממיע כשאחותו נפטרה:

"רק הזמן מרפא את האבל על מות אדם קרוב ויקר, כי הזמן הוא מרפא לצער. טוב שהקדמת את בואכה לארץ והספקת לראותה והיא אותך ולדבר- לפי התוכנית לא יכולתה לעשות זאת, וזה טוב. עכשיו ישאר לך הזיכרון על החיים שחייתם כמשפחה, רגעים משותפים ושיחות שקיימתם במשך השנים, רגעים יפים ורגעים רגילים. לא שוכחים זאת עד סוף החיים. וזה מה שעליך לעשות, להיזכר ברגעים היפים שלכם. כך אני זוכר את אימי ואפילו את אבי שלא היה אדם נוח עים ילדיו. כך הוא הבין שצריך לנהוג. אני זוכר ונזכר ברגעים היפים שלנו. זה במרחק של 70 שנה ויותר, כאילו זה היה היום. אחרי מות היקר צריך לתת פורקן לרגש ולבכות כמה שיש רצון ובגמר ההתפרקות עליך, וכך גם תעשה, תיזכר ברגעים שציינתי ובזה תיתנחם. אתמול שמעתי בדיחה על עם ישראל. הקדוש ברוך הוא אוסף את מלאכיו ואומר להם: "אני בחרתי בעם ישראל מכל העמים. אתן לו ארץ זבת חלב, אקלים נוח, את כל הטוב שבעולם אתן לו." המלאכים אמרו לו: "נתת להם יותר מידי". אמר להם:"חכו ותיראו איזה שכנים אני מכין להם". תתנחם בילדיך החמודים תישמור על בריאותך כי הם זקוקים לך. היה שלום חתני היקר ושלא תדע צער יותר. היה שלום וברוך תהיה מסבא של ילדיך. שלום תימסור ד"ש לאימה של זוהר ונשיקות לזוהר שגיא וירדן."

כאילו הוא מדבר איתי ואומר לי את זה עליו. אבל עדיין קשה לי להשלים עם זה שהלב שלי מתאחה ומוזר לי ששוב יש רגעים של אושר.