אולי תנסי גם כתום?

פעם, באותה סיטואציה, הייתי נשברת, וכועסת, ומתייאשת, ומרגישה שאני כלום ולא יכולה ואין סיכוי והכל אבוד.

אבל משהו בפנים אצלי התחזק ואני קצת פחות נכנעת לסערות הרגש האלו.

מחר אני טסה לאיווה והיום עדיין עבדתי כל היום על השקפים (44!!!! אני כה גאה בי על הצימצום.). שיניתי את החלק הראשון של ההרצאה ועכשיו הוא הרבה יותר אני, הרבה יותר מעניין והרבה יותר מורכב. לא ברור לי מתי אגיד אותו לעצמי. בטח אזמר אותו במטוס לזה שישב לידי. אני מסתכלת על השקפים החדשים והיפים ושואלת אותם: מאיפה באתם?

אני יודעת מאיפה הם באו בדיוק. אתמול אחרי שהיה לי בלאגן גדול עם אירגון לוח הזמנים של הביקור שלי (בהתחלה הפחידו אותי מירושלים שאני באה מאוחר מדי, ואז כשהקדמתי כעסו עלי מחיפה שאני משנה את לוח הזמנים. זה היה די מבהיל בזמן אמת.) ואחרי שג'וליוס אמר לי שיש לי בעיה מול קהל כי אני מתקבלת בטוחה מדי (?) ואז אם אני טועה זה עושה רושם לא טוב (?!?) והזכיר לי שיש הרבה דברים שאני לא יודעת בביולוגיה, ישבתי עם ממיע על ההרצאה ומילמלתי לו אותה. הוא העיר לי מאוד, אבל בצורה שיכולתי לשמוע ולראות את המקומות החלשים ואיפה צריך לתקן. היום כל היום עבדתי על השקפים כדי שיספרו את הסיפור שלי, עם המחשבות והשאלות שלי, עם מי שאני. כי הוצאתי את עצמי משם. איך יצאתי משם? נורא קל. קיבלתי ביקורת והצטמצמתי כדי לא להחשף. ביקורת באה באיכות משתנה והרבה תלוי באדם שמעביר את הביקורת. הבוס חסר סבלנות לרעיונות של אחרים ונתפס לחולשות הקטנות ומנפח אותן כדי להעלים את החשיבה המקורית שמולו. זאת הבחירה שלו, אבל אני חושבת שהגיע הזמן שאני אבחר שלא להעלים את עצמי בגלל הביקורת שלו. ביקורת טובה יכולה לעזור לזה שקיבל אותה להוציא עוד מעצמו, לחדד דברים, להעביר את המורכבות בצורה יותר בהירה. ביקורת רעה חוסמת ויכולה להיות הרסנית לניצני רעיונות טובים. חשוב ממי מקבלים ביקורת.

ממיע וירדן עובדים על קרון מעץ שאמור ליצג את מדינת קנטקי. אחרי התחלה קצת צולעת הם עובדים ביחד באופן מעורר השראה. אני חושבת שאני בשלה לעבוד עם אנשים אחרים בשיתוף פעולה, דבר שנרתעתי ממנו כל החיים. הגיע הזמן.

אני חושבת שאני פוחדת פחות וזה מאוד משחרר.