אייווה היתה טובה אלי. אנשים נורא נחמדים שעושים מדע מעניין מאוד והיה לי כיף גדול לדבר איתם. ממש יכולתי לראות את עצמי במחלקה כזאת, שלא חושבת את עצמה יותר מדי, בה לאנשים יש חיים מחוץ למעבדה ובכל זאת המדע משובח. ההרצאה עברה טוב בהתחשב בזה ששינויים אחרונים לשקפים עשיתי במטוס. המארח שלי אמר שאני צריכה להתאמן בלהגיד את זה יותר תמציתי אבל כל השאר טוב. השאר אמרו שהיה מצויין. אז עכשיו אני מנסה לתמצת את עצמי ולהכין את ההרצאה הלא פורמלית בה אני מדברת על התוכניות שלי לעתיד. בעוד שבוע וחצי תהיה לי חזרה במעבדה קרובה כאן.
אני אגיע לישראל בתחילת ינואר לשבועיים בהם יהיו לי שישה ראיונות + פגישה בשגרירות האמריקאית להחתים את הויזה. זה נראה לי לא מציאותי כמעט. אני לא יודעת למה לצפות. אני יודעת מה אני רוצה להגיד. אני יודעת מה אני מקווה למצוא. אנשים טובים שעושים מדע טוב ומתלהבים לשתף פעולה. התחלתי לכתוב את הבלוג לפני בערך שבע שנים, אחרי הנסיעה שלי לארה"ב, כשידעתי פחות או יותר לאן אנחנו נוסעים. המעבר לכאן נראה לי לא מציאותי אז. המעבר חזרה לישראל נראה לי לא חלק מהמציאות שלי היום. אבל מעברים ושינויים קורים, אפילו לאנשים שלא אוהבים אותם. לאנשים שלא אוהבים שינויים אבל מבינים שאין ברירה, כדי להמשיך הלאה צריך לשנות.
החודשים האחרונים היו מדהימים, מכל בחינה אפשרית. לא שהיה קל, כי למה שיהיה קל, אבל היה מרתק ומלהיב ומעניין ומאתגר. האתגר הכי גדול היה להיות אמא כשאני בבית ומדענית כשאני במעבדה. ואני חושבת שעמדתי בזה בגבורה באחת התקופות הכי לחוצות שהיו לי כאן. עבדנו עם ירדן על הפרוייקט הענק שלה, בו היא הכינה עגלה ענקית עם כל הסמלים של קנטקי מחומרים טיבעיים, כולל עץ צפצפה, מערה, טורנדו, כבשה, דג, דבורה, תות שחור, אברהם לינקולן (יפים לו השעועיות השחורות), פרפר, וקרדינל. ידעתם שאוצר הזהב של ארה"ב אגור בקנטקי? שלחנו עם זוהר תמונות, ציורים ושקית שעועית לספירה כשהיא היתה הסופרסטאר, עזרנו לה להתחפש לדבורה ביום גן החיות, עשינו איתם שיעורים, קראנו להם, ועד אתמול לא צעקתי עליהם כמעט. אתמול העייפות והמתח הכריעו אותי ונהמתי כמו דוב זועם בבית. אבל אף אחד לא ממש התרגש ממני וזה עבר בשלום וכולנו צחקנו לפני השינה.
אני פוחדת פחות ואוהבת יותר, וזה עושה הבדל עצום בכל מישור בחיים.
יאללה, ההרצאות לא יכינו את עצמן. המשך שבוע טוב שיהיה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
