עוד חמישה ימים. ממש ממש קרוב.
רציתי והתחלתי לכתוב פוסט כמה פעמים בשבועיים האחרונים, ואחרי המשפט הראשון קרה משהו שהסיט את תשומת הלב או קרא לי לעשות משהו אחר. אף פעם לא התכוננתי להרצאה אחת כל כך הרבה, אף פעם לא למדתי כל כך הרבה על העבודה שלי, של אחרים, על אנשים בזמן כל כך קצר.
הבוס הוא פשוט איש קטן ורע. אין דרך אחרת להסתכל על זה. אבל יש מסביב כל כך הרבה אנשים אחרים, שעוזרים ומושיטים יד ומראים לי דברים שאני לא רואה ועוזרים לי לגדול. ויש את ממיע, שבכל פעם שאני חוזרת שבורה משיחה עם הבוס (ואני מנסה לצמצם אותן לאפס, אבל לא תמיד יש לי ברירה), הוא שם כדי להזכיר לי מי אני ולמה אני כאן. ויש את הילדים המקסימים שלי, שכבר יותר משבוע בבית, כשממיע עושה משמרות בוקר ואני משמרות ערב, והם מעניינים את עצמם ונראים שמחים להפליא.
היום התכוננתי בעוז להרצאה ולביקור, הכנתי את כל המסמכים, כתבתי מכתבים, עבדתי על ההרצאה, והיה לי כבד ולחוץ. ואז הכנתי עם הילדים עוגיות סוכר ושמענו שירי כריסמס ברדיו והלב שלי חזר לגודל הנכון שלו.
והוא צריך להיות בגודל הזה כדי שיהיה טוב.
אז עכשיו אלך לשחק עם שגיא משחק זכרון שהוא הכין מעצמו, כדי לשמור על הלב שלי בגודל הנכון.
שבוע טוב שיהיה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
