חזרתי. סוף סוף, בחתיכה אחת.
איך היה?
יותר קשה ממה שחשבתי, וחשבתי שיהיה קשה מאוד. לנסוע כל יום באוטובוס או ברכבת, לירושלים, חיפה ובאר שבע, היה קשה מאוד + הג'ט לג + המתח + לדבר כל יום עם אנשים חדשים ולתת את ההרצאה פעם אחר פעם + לא לדעת איפה אני עומדת = כמעט בלתי אפשרי. מצד שני, מה שלא הורג מחשל, וחזרתי מחושלת למדי, רק חצי מתה.
מה יצא מזה?
אדע יותר טוב בעוד שבוע, שבועיים, או שלושה. ועוד יותר טוב בעוד חודשיים. קשה, כבר אמרתי?
ובכל זאת?
נראה לי שהסיכוי שנחזור לארץ בקיץ גדול מאוד.
ומה אני חושבת על זה?
שאין מקום אחר.
מהרגע שעליתי על המטוס של אלעל וקראתי בחוברת על אנשים מופלאים בישראל וראיתי תוכניות ישראליות היה לי ברור שאנחנו צריכים לחזור. וזה הלך והתחזק כל הזמן. באוטבוס הראשון שלקחתי, התיישבה לידי חיילת, חייכה אלי, ואמרה לי "בוקר טוב". המחווה הפשוטה והטיבעית הזאת המסה את לבי. אחר כך התיישבה לידי אישה מבוגרת שסיפרה לי על הזמן בו היא היתה באוניברסיטה ונתנה לי עיצות איך לקחת מונית כדי להגיע בזמן. באוטובוס שלקחתי לשדה התעופה באחד הימים, היתה אישה עם עגלה וילד שנסעה לבד. האנשים באוטובוס התחרו על מי יעזור לה לרדת ולעלות. אחד החזיק לה את התינוק והשניה עזרה עם העגלה. ממש התרגשתי לראות את זה. בקונסוליה האמריקאית הפקיד לא הסכים להחתים לי את הדרכון בגלל שהיה בו קרע של סנטימטר בדף הראשון. הוא רצה שאוציא דרכון חדש. מאחר ותכנון הביקור היה מאוד צפוף לא ידעתי אם אספיק לעשות את זה בזמן כדי לחזור בלי בעיה. זה זיעזע אותי לגמרי. בחנות הצילום אליה נכנסתי המומה למדי כדי להוציא תמונה חדשה לויזה ולדרכון, האנשים היו כל כך נחמדים ומעודדים. הם אמרו שיש סניפים בהם אפשר להוציא דרכון באותו יום אם מגיעים עם כרטיס טיסה. הבעיה היא שהסיפור שלי היה יותר מורכב, כי כרטיס הטיסה היה לשבוע אחרי זה, אבל כדי להחתים את הויזה הייתי צריכה אותו מיד. במשרד הפנים פשוט התחלתי לבכות, והפקידה מיד העבירה אותי למנהלת המקסימה, שביקשה ממני לכתוב את הסיפור במכתב והבטיחה שהדרכון יהיה מוכן למחרת בבוקר. הם צלצלו לאמא שלי ואמרו לה שתבוא על הבוקר. והספקתי להעביר את הדרכון בזמן.
הייתי אומרת שאולי זה מקרי, ואולי זה לא משקף, אבל במשך שבועיים, יום אחרי יום, נסעתי באוטובוס או ברכבת וכל האנשים שפגשתי היו אדיבים ולבביים. זה כל כך שונה מהנימוס האמריקאי שמכסה על ניכור וחוסר איכפתיות וציות עיוור לכללים. המקום שלנו בישראל, אין ספק בכלל.
והמדע?
יש מקומות מדהימים ואנשים יוצאי דופן שעושים מדע פורץ גבולות. לא כולם, ולא כולם מצליחים, ולא כולם יוצאי דופן, אבל בכל המקומות בהם הייתי יש רצון ומחוייבות ושאיפה להשתפר ולהיות יותר טובים, ולתרום. ויש תחושה של קהילה ועזרה הדדית ותמיכה.
ובכלל?
להיות שבועיים רחוקה מממיע והילדים המחיש לי כמה הרבה אהבה יש בחיים שלי. כמה הרבה ניסים קורים לי כל יום. ניסים של חיבוקים ונשיקות וצחוקים וקירבה וחברות ושותפות וכל מה שעושה את החיים שווים מאוד. היה לי כיף עם אמא שלי, שדאגה לי, והאכילה אותי וציידה אותי בכסף לנסיעות, ושמחה בי וקיוותה בשבילי. הרגשתי שאנחנו חייבים לחזור כדי לאחד את המשפחה שלנו שקצת התרופפה מאז שנסעתי ומאז שאבא שלי נפטר. כאילו אין גרעין שמאחד כשאני לא שם. אני יודעת שרק כשאני מגיעה כולם מתאספים, והאיסוף הזה כל כך חשוב. כי למרות החוסר הגדול של אבא, אנחנו עדיין משפחה, ועדיין משפחה זה הדבר שהכי נותן כח.
תחזיקו לי אצבעות חזק חזק בשבועיים הקרובים, כי זה הזמן בו ישבו וועדות ויחליטו החלטות. אני מאוד מאמינה ביכולת שלי לתרום למחלקה בה אהיה מכל הבחינות. אני מרגישה שיש לי המון מה לתת ולהוסיף ושהפוטנציאל של העבודה שלי גדול מאוד. אני מקווה שגם הם יראו את זה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
