אולי תנסי גם כתום?

שני מכתבי דחיה על הבוקר, והודעה מהבוס שהוא רוצה להכניס את הדטה שעדיין אין לי למאמר סקירה עם עשרה כותבים אחרים.

הערכות מחיר של ציוד שאצטרך הגיעו והן גבוהות ממה שקיוויתי. המעבדה העתידית שלי יקרה.

הלכתי לרוץ כדי להתעודד וראיתי שעליתי בשלושה קילו בחודשיים האחרונים.

עשיתי ניסוי כדי להתעודד בכל זאת, והיה תרגיל אש באמצע. התעלמתי מהתרגיל.

ממיע הגיע והיה מיואש מהניסויים שלו.

זמנים טובים הגיעו שהניסויים שאני עושה הם הדבר הקל, הנעים, זה שבסופו יש, בדרך כלל, גם חדשות טובות.

הדבר הקשה הוא לקרוא ולחפש שאלות טובות, חדשות, עמוקות, שאני יכולה לנסות לפתור במערכת שלי. הדבר הקשה הוא להיות אמיצה ולהאמין שאני יכולה להקים מעבדה עם חיה שעבדתי איתה מעט (הדג) וחיה שעבדתי איתה הרבה (הקיפוד) אבל יכול להיות שאצטרך להחליף זן כדי לא להיות תלויה בקיפוד של הבוס. הדבר הקשה הוא להאמין שהדחיות הן, איכשהו, לטובה. או לפחות לא אומרות עלי שום דבר חוץ מזה שאני לא מתאימה למחלקות הספיצפיות האלו. (שנכון, גם אני לא הרגשתי שיש התאמה, אבל חשבתי שאוכל בכל זאת לגרום לזה לעבוד.). 

שניי לא, אחד כן, שלושה עדיין לא ידועים, וודאות אחת ברורה: להשאר כאן אני לא רוצה בשום פנים ואופן.

יום בצל מלא.

מקווה שהדבש בדרך!