אולי תנסי גם כתום?

מאוד יכול להיות שאני מתחילה להפרד ולהתאבל על החיים שלנו כאן. אני כמובן לא שולטת בזה, רק מודעת לעצב שעוטף אותי כל בוקר, וכל רגע שקט. מספיק שאני יודעת לאן זה הולך, כדי שהלב שלי יתחיל את התהליך מעצמו. יסמן לעצמו את החלקים שהוא אוהב פה, האנשים, המקומות, החוויות, ויתחיל להתאבל עליהם בשקט. הוא גם מאוכזב, הלב. הוא אהב את המדע פה, להיות בקצה החוד. הוא התלונן הרבה על הלחץ, על הקושי, על המתח, אבל הוא גם אהב את זה. הלב מרגיש שהוא עומד לרדת למקום אחר, נמוך יותר, ונעצב. הלב פוחד להיות לבד, רחוק ממרכז העניינים. הוא קיווה להגיע למקום טוב, לא כמו כאן, הרי הוא לב ריאלי, אבל מקום שירגש אותו, שימלא אותו בתיקווה והתרגשות. לא נראה שזה עומד לקרות והלב חושש. הלב מרגיש שלא עמד בהבטחה לעצמו, להגיע לכל מקום שיסמן. הלב מרגיש שכל כולו היה בעשיה הזאת, במאמץ הזה, ובכל זאת זה לא הספיק כדי להבטיח לו מקום מבטיח בעיניו. הלב עצוב.

הלב מרגיש מבוגר מדי כדי לספר לעצמו סיפורים. קשה לו לקבל שהכל לטובה, כי יש דברים שלא. קשה לו להאמין שהוא ימצא פתרון לכל דבר. כי יש דברים שאין להם פתרון. קשה לו הפרידה, כי הוא לא אוהב לרדת, אפילו שזה לצורך עליה. אפילו שהוא יודע שאין מקום בשבילו על ההר שהוא נמצא בו, שהוא צריך עכשיו לבנות את ההר שלו. הוא לא בטוח שיוכל, וכמה גבוה יהיה ההר הזה, ואם בכלל אפשר יהיה לראות ממנו משהו. הלב מתכווץ.

הוא לא שבור, הלב, הוא לב שלם עם קצת שריטות ומשומש מאוד, הרגישו בו המון. אבל הוא מלא ברגשות שמכבידים עליו כרגע. אולי הוא יצטרך לוותר עליהם כדי להמשיך הלאה. אולי הם מעצמם ילכו. הוא לא סבלני לאכזבה.

אני מתחילה להתמקד בפרוייקטים ספציפיים איתם אתחיל. הלב מפחד לוותר על כל מה שהוא לא. הלב מפחד לסמוך על עצמו, מי אמר שהוא מספיק? מי הבטיח שהוא יכול? ולמה הוא צריך להתחבט בכל הספקות המייסרים האלו בגילו? הוא רוצה להיות בטוח, הוא רוצה מקום בטוח משלו. יכול להיות שאת זה הוא יקבל, אבל אם הוא חלם על זוהר והבטחה שיגיעו מבחוץ, מהמקום עצמו, הוא יצטרך לוותר על זה, ככה זה נראה. לסמוך בעיקר על עצמו. חשבתי שאני רגילה לזה, אבל עד עכשיו היתה לי רשת בטחון, ועכשיו כשאני עומדת להשאיר אותה מאחור, הלב מרגיש אותה יותר מתמיד.