נכנסתי לכתוב כי נכנעתי לעצב, אבל איך שהתחלתי לכתוב נזכרתי בכל הקושי בשנים האחרונות ועברה לי מחשבה שגם מהקושי הזה כנראה שיצא משהו טוב. אני כל הזמן מנסה להחזיק את עצמי ולהמשיך ללכת כשאני עצובה ומתוחה מחוסר הוודאות. דווקא כשנתתי לעצמי לשקוע בעצב, עכשיו, אחר צהרים של יום ראשון מעונן, השקיעה הזאת, השיר של שרה מקלכלכן, "אנג'ל" ומה שכתבו עליו, הזכירו לי כמה הקושי הוא חלק מהחיים, ושיחסית החיים שלי, לא בנקודה הזאת בזמן, אבל בדרך כלל, טובים.
אתמול פיונה לקחה אותי למופע של להקת המחול הקיבוצית פה, בלוס אנג'לס. פיונה היתה רקדנית מקצועית כשהיתה צעירה יותר ועכשיו היא מלמדת מחול בבית הספר לאומניות בלוס אנג'לס. החלק המתוח, המאומץ, הנתון לשיפוט כל הזמן, מאחוריה, ועכשיו היא מלווה את התלמידות שלה במסע. אני לא חסידה גדולה של מחול. היא רצתה להזמין את שנינו אבל לא היה לנו כח לחפש ביביסיטר. אז היא שאלה אם אני יכולה לבוא לבד. באתי. בדרך ירד גשם וסיפרתי לה על הקשיים שלנו עכשיו וכמה חוסר הוודאות מדכא אותי. היא הבינה אותי ואמרה שלנסות לנהל קריירה ומשפחה זה כמו לוליין שמסובב צלחות על מקלות באויר, וכל הזמן צריך לרוץ מצלחת לצלחת ולסובב, כדי שאף צלחת לא תיפול. ויש את הרגעים הנדירים האלו, שכל הצלחות מסתובבות בלי מאמץ שהוא יכול להסתכל על הצלחות שלו ולהנות ממעשה ידיו. אמרתי לה שאני זוכרת את הרגעים האלו, אבל בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני רק רצה בין צלחות שמאיימות להתרסק עלי. ואז קרתה ההופעה. והיא היתה כל כך מלאה חמלה וקושי והתנגשות ובניה וצמיחה וצבעים ורקדנים מדהימים, שהיא לקחה אותי למסע. לא האמנתי כשזה נגמר, כל כך קצר זה הרגיש לי.
היום ישבנו עם ירדן על הפוסטר ליריד המדע בבית הספר. הפעם ממיע היה מעורב וכולנו למדנו, אבל זה לא היה קל. הפוסטר שיצא היה נהדר. בכתב יד, קצת מבולגן, אבל הוא תיאר את השאלות שלה, את הניסויים ומה שהיא מצאה ממש יפה. בסוף כולנו ציירנו את הגירסא שלנו ליונים והדבקנו על הפוסטר לאילוסטרציה.
יש שני עצי שזיף ענקיים בכניסה לבניין שלנו ועכשיו שניהם פורחים כל כך יפה. יונק דבש עומד באויר ליד העץ ומנתר מפרח לפרח. אני יושבת בסלון ומסתכלת עליו. שגיא משחק במחשב וירדן וזוהר רואות סרט. ממיע הלך לסופר. הבוס הרבה יותר תומך בזמן האחרון. אני חושבת שאני יודעת איך הייתי צריכה להציג את הרקע למה שאני עושה יותר טוב, וגם את הכיוונים לעתיד. לחבר את מה שאני עושה לתמונה הגדולה ולמקד את התוכניות לעתיד שלי בשאלות הספיציפיות שאני רוצה לפתור. זה היה ממחיש את הפוטנציאל של הדרך הרבה יותר מתיאור כללי. אני לומדת, אבל כרגע זה מרגיש לי מעט מדי, מאוחר מדי. הגיע הזמן שלי ללכת הלאה, לבנות את המקום שלי. אבל עדיין לא ברור אם זה יתאפשר בשנה הבאה. המהלכים האלו לוקחים כל כך הרבה זמן. אני רוצה כבר להיות בשלב הבא, כמו פיונה. לא להבחן ולהצטרך להוכיח את עצמי כל הזמן. אני יודעת שזה ימשיך להיות ככה גם בעתיד, אבל זאת הצומת הכי קשה, למצוא מקום בו אוכל להקים מעבדה. אני מקנאה באנשים שהלך להם יותר בקלות. לפעמים נראה לי שלי יותר קשה מאחרים. שאני יותר מדי לבד, שקשה לי להקשיב. (באמת קשה לי להקשיב. אני מקשיבה בעיקר לעצמי.). המסלול שלי יותר קשה בגלל זה, אני מצליחה ללמוד רק מהטעויות של עצמי.
דברים מתחברים ודברים מתפרקים כל הזמן, כי ככה זה בחיים ובעולם הזה.
פגעתי בסינדי, ואני מאוד מצטערת על זה. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. אנחנו יושבות ושופכות את הלב לכמה שעות בבית ונורא כיף. ואז למחרת היא באה לאסוף את הבת שלה ואני שקועה במשהו אחר ובקושי מדברת איתה ומשאירה את ממיע לדבר איתה. זה כל כך לא יפה. התנצלתי, אבל אני ממש לא מבינה למה אני עושה לה את זה. נכון, כשהיא באה הבנתי שאני יכולה לשלוח את הבנות לשיעור בלט וציור והתחלתי להתרוצץ איתן בבית, אבל עדיין, זה לא מצדיק. אפילו ממיע לא הבין.
כל מה שהציק לי מזגתי לפוסט הזה. והוא לקח ממני חלק מהכובד והמועקה. אני בדיוק באותו מקום מבחינת חוסר הוודאות, אבל מרגישה פחות כבד. פחות אבודה. שבוע טוב שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
