שגיא לומד עכשיו על העבדות ועל המלחמה בה. הוא קרא קטע על הלבנים שסיכנו את החיים שלהם כדי לעזור לעבדים לברוח מהדרום לצפון. הוא נשאל: "מה היו התכונות של האנשים שעזרו לעבדים לברוח?". הוא לא ידע לענות. שאלתי אותו ואת ירדן אם אנשים פחדנים יכלו לעשות את זה, ואז ירדן אמרה - הם היו חייבים להיות אמיצים! (BRAVE). ואז שגיא, או ירדן שאלו, ומה אם הם פחדו אבל בכל זאת עשו את זה? אמרתי להם שאם כך הם היו אפילו עוד יותר אמיצים, וירדן אמרה שלזה קוראים "courageous". בעיברית שתי המילים מתרגמות לאומץ, לפי ויקיפדיה: "היכולת להתמודד עם פחד, כאב, סכנה, אי-ודאות או איום.".
היכולת להתמודד, לא העדר. היכולת להתמודד.
קשה לי מאוד להתמודד עם פחד, סכנה, אי וודאות או איום. תמיד אני שואפת להרגיש מוגנת. אם זה על ידי השתייכות לקבוצה שאני מחשיבה כבטוחה, אם זה על ידי המנעות מלקחת סיכון, אם זה שמירת מרחק מאנשים, מצבים, או סיכונים. כל סיכון.
כשקראתי ספרים שעצרו את נשימתי מעומק ההסתכלות לנפש האדם תמיד הערצתי את האומץ של הסופר או הסופרת. איך הם מעיזים להגיע כל כך רחוק, להגיד דברים כל כך חושפים? אפילו שהם שמו את המחשבות והמילים בפה של הגיבורים שלהם, ברור שהמילים והמצבים באו מהם. זה חושף כל כך. דנה ספקטור היא לא סופרת, אבל יש בה את האומץ עוצר הנשימה הזה לחשוף את נימי נפשה, כולל החלקים שרובנו משתדלים להסתיר. בגלל זה אני תמיד מחכה למדור שלה בקצה שבעה ימים, למרות שלפעמים היא מרגיזה אותי, אולי בגלל. בגלל זה אני מבקשת מאמא שלי לקנות ידיעות של סוף שבוע כשאני בארץ. גם לממיע יש לפעמים את האומץ להגיד לי דברים מתחתית הנשמה שלו, דברים שאני מפחדת להסתכל עליהם או להכיר בהם אצלי.
אם עשיתי טעויות בשנים האחרונות זה היה מתוך פחד וחוסר בטחון. פחד שאני לא מספיק טובה, חוסר בטחון ביכולת שלי לשנות, לעשות,לענות על השאלות החשובות. פחד שאני ומה שאני עושה לא מספיק. חוסר בטחון להגדיר את המקום שלי בעולם המדעי, להגיד, זאת אני, ואלו הסיבות שאני עושה מה שאני עושה, לשם אני הולכת, וזאת הדרך שלי. בדיוק.
כמו שאני יודעת לעשות כשאני מתגברת על חוסר הבטחון. אי אפשר לעשות מדע או כל יצירה משמעותית מתוך פחד. פחד מגביל אותנו לדרכים הידועות שהוכחו לפנינו. פחד מגביל אותנו לקבוצות המוכחות, הנחשבות. אני לא מדברת על שחצנות, שהיא הקצה השני והלא נכון של הפחד. אני מדברת על אומץ להתגבר על פחד, חוסר וודאות או איום. על חתירה לאמת, באשר היא.
אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת להסתיר עבדים בבית שלי ולסכן את החיים שלי למען משהו שאני מאמינה בו, שהוא נגד המוסכמות באותה תקופה. אלו היו אנשים שחיו בדרום, בחברה הדרומית, שהתגברו על הפחד ועזרו לעבדים. בצפון זו לא חוכמה, החברה שם היתה מתקדמת יותר, המוסכמות בצפון היו אחרות. אבל אי אפשר תמיד לסמוך על החברה שתהיה צודקת, או על המדענים האחרים שיעשו מה שצריך. לפעמים אנחנו בדרום ואנחנו צריכים למצוא אומץ ללכת על מה שאנחנו מאמינים בו, אפילו כשזה קשה ומאיים וזה שביל שלא הלכו בו, או שפחות נחשב. צריך לסמוך על עצמנו שנמצא את הדרך. במקרה שלי, שאזהה את השאלות ואמצא דרך לענות עליהן.
אתמול ביריד המדע בבית הספר של הילדים היתה מצגת נפלאה של ילדה בכיתה ג'. היא רצתה לבדוק האם הסוואה משפרת את סיכוי השרדות של חיות בטבע, ומצאה דרך מאוד יצירתית לבדוק את זה. היא לקחה M&MS בצבעים שונים, ושמה אותן על ניירות בצבעים שונים, כך שבנייר צהוב הסוכריות הצהובות היו מוסוות וכן הלאה. היא ביקשה מקבוצת ילדים לאכול סוכריות, וספרה כמה סוכריות נשארו מכל צבע על כל סוג של נייר. הביקורת היתה נייר לבן בו כל הסוכריות נראו היטב. ההסוואה עבדה! נייר מצבע מסויים הגדיל את הסיכוי של הסוכריות מאותו הצבע שלא להאכל! זה בדיוק מה שצריך לעשות במדע, לזהות שאלה מעניינת ולמצוא דרך פשוטה ומקורית לענות עליה. על זה מקבלים משרות וגרנטים. (גם על זה שעושים מה שנחשב באותו זמן, ברור, אבל כנראה אני לא יכולה ללכת בדרך הזאת, כי משהו בי מסרב בכל זאת.) אם אני חייבת ללכת בדרך הקשה, מסתבר עדיף שאלך על זה על הסוף ואתגבר על הפחד. הדרך לעשות את זה היא לקרוא, ולקרוא עוד, ולדבר עם אנשים על מה שהם עושים, ולהקשיב למה שהם אומרים על העבודה שלי, ולעבד את הכל האינפורמציה הזאת ולזהות שאלות מעניינות ולמצוא דרך לענות עליהן. בלי פחד מהשאלות הגדולות, מהדרכים הנחשבות, בלי כעס על כל מי ששונה ממני, בלי מרירות על כל מה שאני לא. פשוט להיות אני, לכל האורך, לא להעמיד פנים שאני משהו שאני לא. אם מה שאני יודעת לא מספיק ואני צריכה ללמוד משהו חדש, אני צריכה להתגבר על הפחד ולזוז קדימה.