שאלתי את ירדן: "אף אחד בכיתה שלך לא יכול לשחק במשחקי דימוין כמוך?" היא אמרה שלא, אבל סופיה, הילדה מהצהרון יכולה.
לירדן, שגיא וזוהר יש עולם משלהם, כבר כתבתי עליו כאן. קוראים לו יוטופיה. אני חושבת שזאת מערכת שמש נפרדת עם כמה כוכבים וכוכבי לכת ויצורים אחרים, ואוכל אחר. הם לגמרי בתוך זה כשהם משחקים, אי אפשר להכנס פנימה. אמרתי להם שזה כיף עצום לשחק במשחקי דימיון, ואני זוכרת את משחקי הדימיון ששיחקתי כשהייתי קטנה עם החברה שלי ועם אחותי. היינו משחקות בפרדס שליד הבריכה, ומדמיינות שאנחנו נסיכות שצריכות להמלט ממכשפים. התפוזים שלא הבשילו היו האוכל שהיינו צריכות לאסוף, והשולחנות הקטנים בפרדס היו ארמונות המילוט שלנו. שגיא אמר שאני יכולה לשחק איתם עכשיו. אמרתי לו שאני כבר לא יכולה להכנס לעולם הזה, שזה כבר לא מלהיב אותי, אבל אני משתמשת בדימיון בעבודה שלי. הוא נעצב אל ליבו. ממיע אמר לו שכשגדלים העולם האמיתי הופך להרבה יותר מעניין ושאנחנו משתמשים בדימיון בעולם האמיתי. זה לא שכנע את זוהר ושגיא בכלל והם היו עצובים. ירדן אמרה שזה לא יקרה לה.
ממה חלומות עשויים? מדימיון של איך שאנחנו חושבים שנרגיש בסיטואציה מסויימת, מתוכניות טלוויזיה על טקסי הענקת פרסים, מסרטים באורך שעתיים על אנשים שהצליחו למרות שעה של קשיים בסרט, מרגעי שיא של גילוי או הכרה שמהווים קטע מזערי מהחיים עצמם. ומה התפקיד של החלומות האלו? לדחוף אותנו למצות את עצמנו מול הפחדים והקושי או לרדוף אותנו כל החיים בגלל הפער בין החלום למציאות?
אני מסתכלת על סרט שצילמנו של מסיבת יום ההולדת הביתית שעשינו לממיע. הילדים מוקסמים מהאורות המרצדים של הנרות, ממיע מביע משאלה וזוהר רוצה שיספר לה והיא תשמור על זה בסוד. הם כל כך בתוך זה, בשבילם זה רגע של קסם מלא . זאת הילדות שלהם ואני חושבת שהיא מאושרת. זה אצלנו שיש איזו עצבות שמוהלת את השמחה, כאילו ביקשנו דבר שאבד, כמו שרוטבליט אמר. הדבר שאבד הוא היכולת להיות מלאים באושר שלם. בלי געגוע, בלי ספקות, פשוט לחוות את הרגע הזה, ושהרגע הזה יהיה מספיק טוב, כמו שהוא. רגעים כאלו כל כך נדירים עכשיו. אני לא יודעת איך הייתי מרגישה אם הייתי עושה דברים יותר מהר. אם כבר היתה לי מעבדה משלי, אם הייתי מפרסמת מאמר בסיינס, או אם היו לי המון הצעות עבודה עכשיו. האם יש משהו שהיה גורם לי להרגיש בטוחה ומלאה באושר צרוף כזה, כמו שכל כך קל ופשוט לילדים לחוות? האם יש סיפוק או הצלחה שממלאים לאורך זמן או האם כל דבר בחיים האמיתיים חסר משהו, מתרוקן אחרי ההתרגלות? ואולי כדי לאפשר אושר צריך ללמוד להסתכל יותר במה שיש ופחות במה שחסר? ולמה זה היה כל כך קל לפני כל זה. לפני גיל ארבעים, לפני שאבא שלי נפטר, לפני שהבוס קם עלי להרגי, לפני חיפוש העבודה, לפני שהגיע הזמן לעזוב כאן ולהמשיך הלאה בעצמי. לפני.
יום יפיפה בחוץ. שמיים כחולים ונקיים אחרי הגשם, שמש מלטפת. העלים של הפרחים של עץ השזיף מתחילים לנשור לקראת האביב. זה לא תמיד ככה. זה בא והולך. יש גם רגעים טובים. אני כל כך אוהבת את הילדים ואת ממיע. בספר בסיפריה היה כתוב "הילדים שלכם זקוקים לאהבה שלכם הכי הרבה כשהם הכי פחות ראויים לה". אני חושבת שזה נכון לכל אחד, לא רק לילדים. אם הייתי יודעת לאהוב אותי גם כשאני לא מרגישה ראויה, היו לי קצת יותר רגעים טובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
