אולי תנסי גם כתום?

בזמן האחרון עיברי לידר אומר את מה שאני מרגישה בדיוק. כלומר, הוא אמר את זה ממזמן, זאת אני שמגלה את המנגינות והמילים שלו ומרגישה שהוא מעביר בדיוק מה שאני מרגישה.

"כמה כוכב כמה רוח
כמה שיכור מרגש הכוח
מאהבה או מבטן כואבת
כמה כוח לקום וללכת"

אתמול היינו בים, עלינו על סירה גדולה עם עוד אנשים וחיפשנו ליוותנים. לא מצאנו ליוויתנים, אבל מצאנו המון דולפינים, חלקם שחו מתחת לחרטום של הסירה וקפצו לנשום ממש מתחתינו. הסירה עלתה וירדה במים והגלים השפריצו עלינו, ושתי הבנות עמדו בחרטום וצחקו ונהנו ואני וממיע היינו גאים בהם. תמיד אהבתי את הים, הוא מזכיר לי חופש, מרחב וחיים. לפני שעלינו על הסירה ישבנו במסעדה עם חלונות ענקיים בלי זכוכית והילדים שיחקו וצחקו והיה כיף.

החוף של ניו-פורט תמיד היה חביב עלי. הצד שהיינו בו אתמול הוא קצת ישן, קצת מהוה, לא נקי ומצוחצח כמו המקום בו אנחנו גרים, והוא הזכיר לי את תל-אביב באביב. את האויר המלוח של הים, וקצת ליכלוך והרבה חיים. דברים לא מושלמים ולא מנסים להיות, ובכל זאת הכי נעימים שיש.

אחרי הסירה שגיא וזוהר עלו על מתקן בנג'י וצרחו וצחקו משימחה ומפחד. אנחנו עמדנו בצד וצילמנו אותם וצחקנו. זה היה יום מופלא. מאלו שמזכירים שכל רגע נחשב, במיוחד הרגעים המאושרים.

"ויש לי ענן שקוראים לו על שמי
והרבה כוכבים שנדלקים בשבילי"

חשבתי על האנשים שעובדים בסירה, שלוקחים אנשים לים כל יום. חשבתי על עבודה שבה להשתדל ולעבוד קשה זה מספיק. חשבתי על זה שבמדע זה אף פעם לא מספיק, שכל הזמן צריך ללמוד, לשנות, להשתנות ולנסות מחדש ושום דבר לא ברור וידוע. חשבתי שאי אפשר לחיות ככה בלי אויר לאורך זמן ושכדי להמשיך ככה חייבים לזכור לחיות, זה לא קורה מעצמו. חשבתי שהדבר הכי חשוב זה אנחנו ושזה לא מובן מאליו או תופס את המקום הנכון מעצמו. צריך לזכור את זה, שכל רגע נחשב, שכל רגע מאושר נחשב, והמירוץ הוא אשליה שאפשר להתמכר לה ולשכוח מהחיים. המדע עצמו אמיתי, אבל המדע עצמו הוא לא הבעיה, המירוץ הוא הבעיה. הרצון לנצח במשחק תמיד כדי לספק את האגו, כדי להרגיש שווה. לפעמים המירוץ עצמו פוגע במדע. במקום לחשוב על השאלות ומה הדרך הכי נכונה להגיע אליהן, אני מוצאת את עצמי רצה קדימה בדרך שמספקת לי הכי הרבה תוצאות במעט זמן, אבל לא תמיד מקדמת אותי בהבנת השאלה. (תוך כדי כתיבה הבנתי שזאת בדיוק הבעיה של הבוס, משם הוא פועל לשם הוא דוחף ולכן המעבדה לא ממריאה למקום בו הוא היה רוצה לראות את עצמו. כמה עצוב. צדק פואטי זה דבר כואב.).

ימים לא מושלמים עם אהבה, שמש וצחוק, הם הרבה יותר ממטרה או תוצאה או נצחון. כל הנצחונות וכל הכשלונות הם זמניים בכל מקרה, אז למה לתת להם כל כך הרבה מקום בסדר היום הנפשי?

"כמו ילד שחי בתוך סרט
בעיירה קטנה בארץ אחרת
ויש לי חלום"