אולי תנסי גם כתום?

אני עדיין בעיניין עיברי לידר.

בקליפ שלמעלה רואים את עיברי לידר עובר בין חדרים בזכרון, בכל חדר מונצח אירוע מהילדות או העבר. לא אירועים שמחים במיוחד, אני חייבת לציין. זוהר דיפדפה את הקליפ למטה כשהראתי אותו לממיע. היה לה עצוב מדי.

אותי זה החזיר לילדות שלי. לתחושה שהיתה לי בבית כשחזרתי מבית הספר. היה צריך לשמור על השקט כי ההורים שלי נחו מהעבודה. היה צריך לשמור על הסדר כי בלאגן הכעיס את אבא שלי.  תמיד הרגשתי קצת לא נוח בבית בגלל התגובות של ההורים שלי. בבית שלנו היה הרבה צחוק, הרבה צעקות, והרבה פחד. אבא שלי פחד. ממה שאנשים יגידו, מהשלטונות, מזה שיקרה לנו משהו רע. הפחדים שלו הגבילו אותו. לאמא שלי היה פחות דימיון והרבה יותר אומץ. את הנחישות וההליכה אחרי מה שאני מאמינה בו קיבלתי ממנה. להורים שלי היתה חנות צעצועים, אבל לנו היתה מגירה קטנה של צעצועים בבית. כשמיצינו משחק מבחינת ההורים שלי היה צריך להחזיר אותו לחנות. בגלל הפחדים והכעס לא הרגשתי שיש לי עם מי לדבר בבית. נורא רציתי לדבר. לשאול שאלות להבין יותר את העולם, אבל לא הרגשתי שיש לי כתובת. כל לילה הייתי צריכה ללכת לישון בתשע בערב. פחדתי לבד במיטה, למרות שאחותי היתה מיטה לידי לידי. היה לי קשה להרדם, לפעמים לא היית נרדמת עד אמצע הלילה. אני זוכרת שנתנו לי לפעמים כדורי שינה. כל מה שהייתי צריכה זה שמישהו יהיה לידי כשאני נרדמת שארגיש בטוחה. לא היתה לי ילדות עשוקה, בכלל לא. אני גם לא מרחמת על עצמי או מאשימה את ההורים שלי, הם עשו הכי טוב שיכלו עם הכלים שהיו להם. הם נתנו לי יותר ממה שהם קיבלו מההורים שלהם. בדיוק כמו שאני מנסה לעשות עם הילדים שלי.

אני כמעט תמיד ליד הילדים שלי כשהם נרדמים ואף פעם לא מגרשת אותם מהמיטה שלי, עד שהם נרדמים ואז אני מעבירה אותם למיטה שלהם. אני חושבת שהילדים שלי מרגישים הרבה פחות בודדים ממה שאני הרגשתי. החדר שלהם מלא צעצועים שהם לא מרשים לי לזרוק. הבית מלא ניירות וצבעים שלהם, הם יוצרים בכל מקום. משחקים בכל מקום בקולי קולות. אין אצלנו שעות של שקט, ואף פעם לא רועש לי מדי. הם אוהבים להיות בבית. לא רוצים לצאת לשום מקום בסוף השבוע, אנחנו צריכים לגרור אותם החוצה. הם אוהבים להביא חברים הביתה. אני חושבת שנוח להם בבית שלהם ובעור שלהם. משהו שלקח לי שנים להרגיש, הייתי צריכה לצאת בשביל זה מהבית.

כשרבתי עם ממיע ליד הילדים זה תמיד החריד אותי, כי זכרתי כמה שנאתי את הריבים התכופים של ההורים שלי וכמה פחדתי כשהם רבו. אנחנו כמעט ולא רבים לידם עכשיו, וגם כשכן אנחנו יותר מתווכחים מאשר רבים. הילדים הם המרכז של הבית, הם נראים. הם מספרים לנו על דברים שמציקים להם, מדברים איתנו על העולם שלהם. הם לא צריכים לצמצם את עצמם.

אתמול בלילה חשבתי על כל זה. חשבתי על הבלאגן שאני לא אוהבת שתמיד יש בבית, וחשבתי שאולי בשבילם יש בו משהו טוב. חשבתי שבדברים הכי חשובים מבחינתי, יש להם ילדות אחרת משלי, ואולי יש להם סיכוי יותר טוב להרגיש טוב עם עצמם בלי להרגיש כל הזמן שהם צריכים לרצות מישהו, להתאים את עצמם. להצליח תמיד כדי להרגיש משמעותיים. אולי החופש שאנחנו נותנים להם יעזור להם להרגיש חופשיים מבפנים. "זה לא אותו דבר, כמו להציל את אמא." הם לא צריכים להציל אותי, או לתת לחיים שלי משמעות, הם פשוט יכולים להיות הם. (אני מקווה.).

אני הכי מקווה לעזור להם להאמין בעצמם ובמה שהם עושים וביכולת שלהם לממש את עצמם. שלא יחפשו כל הזמן אישורים מבחוץ, שלא יהיו תלויים בזה. שיכוונו את עצמם מבפנים, תוך כדי מודעות והכרה של העולם החיצוני. שישפטו כל דבר בעצמם, שיסמכו על שיקול הדעת שלהם. שיעשו דברים שיהיו טובים להם. שיאמינו שיש להם כח. שהם יכולים.

אני מנסה ללמד את עצמי את הדברים האלו כבר כמה זמן. התוצאות של החיפוש השנה עדיין לא סופיות, אבל כבר עכשיו ברור שעברתי פחות טוב ממה שקיוויתי. קיוויתי שיהיה הרבה יותר טוב. מצד שני, למדתי הרבה מהניסיון הזה. הלימוד הזה שם אותי במקום אחר לגמרי מהמקום בו התחלתי את החיפוש ולא יכולתי להגיע למקום הזה בלי לעבור את הראיונות. לא יכולתי לראות את הדברים כמו שהם לפני שיצאתי מהמעבדה החוצה ונחשפתי לביקורת החיצונית. לא יכולתי למצוא את הכיוון שלי, לפני שאיבדתי אותו לגמרי. לא יכולתי להבין מה אני כן, לפני שניסיתי להיות דברים שאני לא. יש עוד דברים שעזרו לי להתגבש. שיחות עם ממיע, ביקור בפגישת קבוצה במעבדה שהוא עובד בה עכשיו, שיחות עם עוד אנשים. הבנתי איפה אני עומדת, מול מי אני מתמודדת, איפה נקודות החוזק שלי ולאן הן יכולות להביא אותי. לא ידעתי את זה בספטמבר כשהתחלתי את החיפוש או בדצמבר כשהכנתי את ההרצאה וגם לא בינואר כשנתתי את ההרצאות. אני מאמינה שאמשיך ללמוד את זה כל החיים, אבל עכשיו היתה התקדמות משמעותית. עצוב לי, אבל יש משהו משחרר כשהפחדים מתממשים והחיים ממשיכים, ויש ניצני צמיחה מהמקום של השבר. יש קצת התקדמות ויציאה מתקיעות ופקיחת עינים. אני מכירה אותי יותר טוב. אנחנו צוות יותר טוב, ממיע ואני. המשמעות לא באה מבחוץ, או מאישורים של אחרים, היא באה מבפנים. 

אני לא יודעת מה יהיה בסופו של דבר. אני לא במקום בו רציתי להיות אבל אני מכירה הרבה יותר טוב את המקום בו אני נמצאת. אני חושבת שמכאן אני יכולה להתקדם.