אולי תנסי גם כתום?

שבוע חדש מתחיל היום. אני מבינה כל כך הרבה ולא יכולה לתקן אחורה, רק קדימה. דברים הרגישו לי לא נכון כל כך הרבה זמן, הרגשתי לעצמי לא נכון, ולא ידעתי איך לתקן, איך לעשות דברים נכון. שלוש שנים ככה. התשובה איך לעשות נכון באה ממקום כל כך לא צפוי, מהבוס של ממיע, מהדרך שהוא עושה בה מדע. ממיע שם כבר ארבעה וחצי חודשים אבל רק בחודש האחרון נכנסתי לעולם שלו. ראיתי שהוא לחוץ ומרוחק אבל לא הבנתי מה עובר עליו. לא הבנתי איפה הוא נמצא. עד שרבנו, (לפעמים אנחנו צריכים לריב כדי להתגבר על מחסומים, לצערי, אני זאת שמפוצצת דברים, הייתי רוצה לדעת לדבר עליהם לפני שזה מתפוצץ), והתחלתי להבין. הלכתי לפגישת קבוצה שלהם בשבוע שעבר ונפקחו לי העינים.

הבוס של ממיע מנסה להבין איך התנהגות מקודדת במוח. איך רעב מקודד, איך אגרסיה מקודדת, איך פחד, איך דיכאון. מה משפיע עליהם מולקולרית, איך הם פועלים. הוא לא מפחד לשאול את השאלות הכי עמוקות והכי קשות ומוצא את הדרך לעשות ניסויים שיתנו לו אינפורמציה. הוא מודע לחוזק ולחולשה של כל שיטה ובודק כל תוצאה בשבע עינים ובשמונה ביקורות. הוא משתמש באינטואציה שלו כדי לכוון אותו אבל לא נותן לה להטות את שיקול הדעת שלו כשתוצאות מראות שהוא צריך לחשוב אחרת. זה מעורר השתאות והערכה והראה לי לאן אני צריכה לשאוף, איך אני רוצה ללכת. זה היה שיעור באיך לעשות מדע והראה לי את כל הטעויות שאנחנו עושים במעבדה שלנו. אנחנו לא מונחים שאלות, אלא מוגבלי שיטה. אנחנו עושים עוד מה שאנחנו יודעים לעשות, לא שואלים שאלות שאנחנו לא יכולים לענות עליהם בשיטות שלנו ואומרים שמה שמחוץ לטווח פחות חשוב או פחות מעניין. אני מאוד קפדנית בקשר לביקורות, אבל לא כולם במעבדה כאלו, ויש נפילות גדולות בגלל זה. מאמרים שאי אפשר לחזור עליהם למשל. הבוס שלי מאוד מוטה אינטואציה והנחות קודמות ומאוד מתקשה לקבל תוצאות שסותרות את מה שהוא חושב, ומאוד מקל בבדיקת תוצאות שמוכיחות שהוא צדק. הוא תמונת מראה של הבוס של ממיע.

אני מתחרה, בין השאר, עם אנשים שבאו ממעבדות כמו של הבוס של ממיע. אבל גם עם אנשים שבאו ממעבדות פחות שאפתניות אבל ניסו לפרוץ קדימה ולענות על שאלות שאין עליהן עדיין תשובה. קשה לי לשבות את הדימיון עם הדברים שעשיתי כאן. אפילו את הדימיון שלי. כי הגבלתי את עצמי, גם מבחינת עשיה וגם מבחינת חשיבה לדברים שידעתי שמותר לי לעשות כאן. שטיפת המוח של הבוס, שאנחנו הכי טובים בעולם וכולם רק מצפים למוצא פינו (חוץ מהשאר, שלא מבינים שום דבר) השפיעה עלי, עד כמה שרציתי שלא. חייתי בבועה שהתפוצצה לי חלקית בהרצאות בארץ וסופית מול המדע של הבוס של ממיע. הכל אפשרי, רק צריך לעבוד נכון.

אני רוצה לעשות תיקון. אני רוצה ללכת ולהרגיש נכון בדרך. לעשות את הדברים נכון, לא להגביל את עצמי סביב שיטה, לנסות באמת לענות על שאלה. להנות ממה שאני עושה ולהרגיש גאווה בתוצאות שלי. להרגיש שאני מביאה את היכולות שלי לידי ביטוי. זה הבסיס לכל. זאת ההתחלה. (וגם להיות אמא מספיק טובה שלא צועקת על הילדים שלה כשאנחנו מאחרים בבוקר, ואישה מספיק טובה ששמה לב לקושי של בעלה ומנסה להבין אותו במקום לצעוק עליו. כמה למדתי מזה שהבנתי אותו. לזכור את זה לפעם הבאה.).

אנחנו כבר יותר טובים ביחד. זה צעד גדול. אנחנו יותר ביחד, צוות יותר טוב. זה באמת נכון, כשהולכים נכון, הדרך יותר מעניינת ומלאה. החיים עצמם.

שבוע טוב שיהיה!