גשם יורד בחוץ. אפור כאן היום.
עדיין לא קיבלתי תשובה רישמית (הזמנה). זה לא פשוט לחכות בלי לדעת. דברים עולים.
בחיים אני מתהלכת בין שני מסרים חזקים שקיבלתי בילדות. האחד הוא "להיות הכי טובה" במיוחד אם אני משתדלת (עדיף שזה יבוא בקלות, אבל אם אני משתדלת זה חייב להיות). השני הוא "ללכת על בטוח, לספק תוצאות". שני מסרים שאני לא יכולה לעמוד בהם גם מקצועית וגם אישית. אני לא יכולה להיות הכי טובה בללכת על בטוח. אני צריכה להעז, וגם זה, לא בטוח שיוביל להצלחה. ככה זה מדע, זאת המערכת. רוב האנשים לא מקבלים משרה.
ידעתי שזה קשה, לא הבנתי עד כמה ולא הבנתי מה צריך כדי להצליח. כי אין ספר או מתכון. יש התנסות והפתחות ושיעורים שצריך להיות מוכנים לקחת כדי ללמוד.
המחקר באוניברסיטאות מבוסס על עבודה של דוקטורנטים ופוסט-דוקטורנטים שרובם לא ימשיך להיות חוקר ראשי. בארה"ב נכון לעכשיו רק 15% מהדוקטורנטים במדעי החיים מקבלים בסופו של דבר משרה אקדמאית, מבחירה ולא מבחירה. גם כאלו שעושים מסלול מבטיח באוניברסיטאות הכי טובות. יש שוני בין המטרות של החוקרים הראשיים לבין הפוסט דוקטורנטים. החוקרים רוצים שהפוסטים יקדמו את המחקר שלהם והפוסטים רוצים למצוא משרה. כדי למצוא משרה הפוסט צריך להוכיח עבודה עצמאית שפורצת את גבולות המעבדה שהוא נמצא בה. יש חוקרים ראשיים שמאפשרים את זה, יש כאלו שפחות. הבוס שלי פחות, בהרבה מאוד דרכים.
האינטרקציה עם הבוס שלי דיברה ישירות לפחדים שלי, ושיתקה את היצירתיות והחשיבה שלי. יש אותו שנוהג כך, ויש אותי שהמבנה הנפשי שלי איפשר את זה.
לקחתי ספרים מהספריה על מסרים שאנחנו מקבלים מההורים שלנו שאנחנו מיישמים בחיים שלנו, כמו מלכודת עצמית לערך עצמי נמוך. על זה שכדי לשחרר את הילדים שלנו אנחנו צריכים לשחרר את עצמנו מהמסרים האלו. סינדי אמרה לי שהאמת תמיד באמצע, אני לא הכי טובה ואני לא כשלון. היה לי קשה לקבל את זה, אבל אני חושבת שהיא צודקת. הדרישה להיות הכי טובה, הדרישה ללכת על בטוח, שתיהן משתקות. שתיהן מובילות לתחושת כשלון וקיבעון וכליאה.
אני לא צריכה להיות מושלמת. אני לא חייבת להיות הכי טובה. אני יכולה להעז וללכת אחרי מה שאני חושבת. לא בטוח שזה יוביל להצלחה אבל לפחות זה יהיה מעניין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
