אני מגלה שכשאני מחזיקה את הרגש קצת יותר לפני שהוא הופך לכעס, אם אני מרשה לרגש להיות, אני מגלה שהוא עצב, או חרדה מפרידה, או געגוע, או בדידות.
ירדן נוסעת למחנה מדע במליבו, לחמישה ימים, עם בית הספר. היא בכיתה ה', מה הם חושבים לעצמם? האמהות שעברו את זה לפני אומרות שזאת היתה חוויה נפלאה לבנות, שהפכה אותן לבוגרות יותר והשפיעה עליהן לטובה. זאת נראית תוכנית נהדרת, אני מאוד מאוד אוהבת את המורה הנפלאה שלה, ירדן מאוד מתרגשת לקראת המחנה, ואני מנסה להרגיע את עצמי. האמהות האחרות אומרות שגם הן חששו ודאגו, אבל זה היה נהדר לבנות.
ממיע תכנן לקנות איתה נעלי הליכה, שק שינה ותרמיל, ואמר שהוא רק נוגע למעבדה לחמש דקות כדי להעביר זבובים. הוא חזר אחרי שעתיים, והשתדלתי שלא לכעוס. גם לי זה יכול לקרות, לתכנן משהו קצר ואז פתאום הוא מתארך. אז נהייתי עצובה, והוא חשש שאני עומדת לכעוס, והחזקתי את הרגש עוד טיפה איתי, ופתאום התחלתי לבכות, וגיליתי את העצב והחששות והתחושה שהיא גדלה ואולי היא כבר לא צריכה אותי ואת החששות והדאגה והעצבים שלי. את זה שאי אפשר לשלוט על הכל, כמה שאני רוצה.
אמרתי לה לארוז לפי הרשימה והיא והאחים שלה אספו בגדים וציוד כלי רחצה בהמון התלהבות. הם אמרו שגם הם רוצים ללכת איתה. גם אני.
עכשיו ממיע חזר עם שק שינה, תיק ענק עם גלגלים, נעלי הליכה, נעלי מים וכל מה שצריך לחמישה ימים של מחנה מדע.
היא נוסעת מחר, ואני מקווה שהיא תהנה.
הם גדלים, וגם אני, וגם אנחנו כמשפחה.
וזה טוב, אני חושבת, רק קצת מפחיד לפעמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
