אני עושה דברים אחרת עכשיו, ואני מוצאת את עצמי רועדת מפחד מול התוצאות של הניסויים שלי. דברים הם לא כמו שחשבתי, ואני שומעת את הקול של הבוס שלי בראש שלי מבקר אותי, יורד על האיכות של התמונות, אומר לי שאי אפשר להבין שום דבר ממה שעשיתי. מבקר את הלוגיקה של ההסתכלות שלי. איך אני יכולה ללמוד משהו מפגיעה בהתפתחות שקורית שעות אחרי ההפרעה שאני עושה? למה אני מנסה להבין קשר בין גנים שנפרדים אחד מהשני? מה אני רואה? מה הם עושים? למה אני חוקרת דווקא את המעגל הזה?
אני מפחדת לא לדעת. מפחדת להיות במקום ששואל ומחפש תשובות. מפחד להיות במקום לא בטוח ולא יודע. אלו הפחדים של הבוס, ורואים אותם בכל עבודה שהוא עושה, בדרך בה הוא מתייחס אלינו, בדרך בה הוא מתייחס למדע, והוא העביר את הפחדים שלו אלי. הפנמתי את הקול הכועס והתוקף שלו. עכשיו אני כועסת ותוקפת כלפי.
אני מנסה להרגיע אותי. לחבק אותי כשאני לא יודעת. להגיד לעצמי שבדרך הזאת אמצא את התשובות, שאני חייבת לא לדעת ולשאול כדי לדעת. אבל זה לא קל בכלל. אני עושה את הדברים שהוא מזלזל בהם (כי אני נוגעת בתופעות שהוא לא יודע להסביר ולא מנסה.). אני פוגעת בגן ומסתכלת מה קורה להתפתחות של העובר יומיים אחרי זה, כי רק אז רואים את האפקט. ההסתכלות הזאת מביאה לי רמזים לתפקיד של הגנים שאני עובדת עליהם הרבה יותר מכל האנליזות המדוייקות שאני עושה מחוץ לזה. (אנחנו לא מנסים למצוא תפקיד, רק קישוריות בין הגנים בתוך הרשת, אבל מה משנה הקישוריות אם היא לא מנסה להסביר תופעה ביולוגית?). הגנים שאני עובדת עליהם מגדירים תתי איזורים בתוך איזור שמתמיין כביכול לאותו סוג תא. כשפוגעים בגנים האלו ההתמיינות של התאים לא נפגעת, אבל התנועה וההתפתחות של איזורים אחרים של העובר נפגעת. התפקיד של הגנים האלו הוא לא בהתמיינות של האיזור בו הם מתבטאים אלא בתור מרכזי איתות שחשובים להתפתחות של טריטוריות ואיברים אחרים. זה מתקשר לתפקיד של הגנים האלו בחיות אחרות ולאבולוציה של איברים שמורכבים מכמה שכבות תאים שמתקשרות זו עם זו.
מי שעזר כנגדי בימים שכאלו הוא ממיע. כשאני מפחדת לעבור למקום בו אף אחד לא יהיה בתחום שלי אני מזכירה לעצמי שאת הקפיצות הגדולות בחשיבה ובכיוון ובהצגה של העבודה שלי עשיתי בזכות שיחות עם ממיע, וממיע יהיה איתי גם שם. אצל פרח הדובדבן, אקס אקסטימיסטית כתבה משהו מאוד נכון על הצלחה של קשר. היא כתבה שקשר לא נמדד בניצחיות שלו אלא בצמיחה שהוא מאפשר לבני הזוג. ממיע ואני זה לא קשר ענוג ומקסים שתמיד נעים לנו. אנחנו לא תמיד מוצאים את המילים הנכונות, או יודעים איך לתמוך. דברים הם לא חלקים ביננו. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני, וכל הזמן דוחפים אותנו קדימה, גם כשהצמיחה כואבת. גם כשאני מגלה דברים שלא נעים לי לגלות על עצמי, איך שהוא, שהוא איתי בזה, הכל יותר אפשרי. אולי הריבים שלנו באים מתוך הקירבה והאהבה הגדולה הזאת, ההזדקקות. הם נורא כואבים כשהם קורים. אבל אני מרגישה איך אנחנו הולכים קדימה, ביחד, ומשתנים ולומדים. אני יודעת שהשינוי הזה שאני עוברת לא היה קורה בלעדיו. שהוא נותן לי אומץ ללכת בדרך שלי. אהבה זה לא דבר פשוט, אבל איזה דבר מהותי כן? אולי מים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
