כמה פעמים התחלתי פוסט בימים האחרונים ולא הצלחתי להמשיך אותו. אני רוצה להוציא את המחשבות החוצה, אבל זה לא זורם. אני עובדת על הרצאה לכנס הקיפודים שיתקיים בסוף החודש. הפגישה הזאת, כל שנה וחצי, עם כל התחום, יותר מזכירה אירוע משפחתי מכנס מדעי. אני תמיד מתרגשת לקראת הכנס הזה והשנה אפילו עוד יותר. זאת השנה הראשונה שההרצאה שלי לא תהיה קשורה לגן שחקרתי בשנים האחרונות. אני אדבר על הפרוייקט החדש שהתחלתי לפני שנה וחצי בדיוק, בעיקבות רעיון שעלה לי בכנס הקודם. בחודשים האחרונים, בעצם, בחודש האחרון, התחלתי להרחיב את הניסוים שאני עושה ולנסות לענות על שאלות יותר שמקשרות את מה שאני עושה להתפתחות. זה גורם לי לשמחה גדולה והתרגשות וגם לחברים הקרובים של שתי אלו - הפחד והלחץ. הקולות של הבוס בראש שלי עדיין מציקים לי, כמו הפחדים של רון בהארי פוטר שההורקרסט מביאה לחיים: איך את יכולה להסתכל שלושה ימים אחרי ההפרעה וללמוד מזה על מה הגן שלך עושה? זאת אינפורמציה בוס, זאת אינפורמציה. נכון שאנחנו עדיין לא יכולים למצוא את כל החוטים ולהסביר את כל הדרך מהגן לתופעה, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להתעלם מהתופעה ולא לשאוף להסביר אותה. אפילו אם התופעה היא עובר מעוות, איפה הוא מעוות, מתי הוא מעוות, זאת אינפורמציה. צריך להסתכל על העוברים כדי להבין את הביולוגיה. אין ניסויים יותר אלגנטיים מהניסויים בהם אני משנה את הסדר של כמה חומצות גרעין בדנא ורואה השפעה על ביטוי הגן. אבל כדי למצוא את חומצות הגרעין שמכילות את התשובה אני צריכה לעשות ניסויים פחות מדוייקים כדי לדעת מה השאלה.
בתוך כל זה ממיע מחזיק לי את היד ודוחף אותי קדימה. כבר כמה זמן שהוא הקוליגה הכי משמעותית במחקר שלי. אנחנו מדברים המון על הפרוייקט שלי ועל הפרוייקט שלו. מכירים כל פרט בניסוים ובלוגיקה. אני לומדת ממנו, הוא לומד ממני. ולפעמים אנחנו סתם מישהו להדהד ממנו מחשבות. עם הבוס שלי אני לא יכולה לדבר. הוא יבהל ויכעס ולא יבין למה אני הולכת מסביב. הניסיון שלי איתו נוראי, כשהדברים הם לא ברורים. רק כשיש תשובות ברורות אפשר לדבר איתו, לא כשיש בעיקר שאלות. החברה האחרים במעבדה עובדים ברמה אחרת, מניסוי לניסוי, מתוצאה לתוצאה. בדיוק כמו שאני הייתי לפני כמה חודשים. לפני הניעור שהנסיעה לארץ עשתה לי. יותר מהכל אני לומדת להקשיב לו. יש לי את הנטיה להדוף כל שאלה שלו שמכוונת אל מעבר לתחום המצומצם בו אני בטוחה. זה מפחיד אותי להרחיק לכת. אבל אני לומדת להקשיב, ולהתמודד עם הפחד. לחשוב רחב, לחשוב גדול. לא קל באופן כללי, ובטח לא במעבדה שלנו בה לחשוב רחב מותר רק אם זאת המחשבה של הבוס. לפעמים אני מסתכלת אחורה ולא מבינה איך החזקנו מעמד, ממיע ואני. הוא הציב בפני את האתגר הכי גדול שהיה לי בחיים, להתמודד עם הפחדים הכי עמוקים שלי וללמוד לבטוח. גם אני הייתי לו אתגר לא קטן. כל כך הרבה יותר טוב עכשיו, ועדין יש לפנינו דרך.
השבוע היתה חופשת אביב בבית הספר. הילדים הלכו למחנה אביב של העיריה. הם תמיד מתלוננים קשות, אבל כל החברים שלהם שם ואני חושבת בהם שהם נהנים למדי. היום הם ישבו בבית עם ממיע וראו סרטים ושיחקו משחקי מחשב ושח. (הם במוד שח עכשיו מאז החוג אליו הלכו בשבועות האחרונים.) יש בבית ריח של שמן זית ושום מהעוף ותפוחי האדמה שבתנור, הילדים רואים פוקימון במחשב, ואני כותבת פוסט, סוף סוף. יום שישי היום וזה מרגיש מוזר. אני רוצה להניח קצת ללחץ ולפחד, לפחות לסוף השבוע. אם רק היתה לי כבר הצעה רישמית ביד, הבטחה לחופש עתידי מהבוס, הייתי מרגישה הרבה יותר טוב. אבל הדברים האלו לוקחים הרבה זמן מסתבר. הרבה אנשים צריכים להסכים, הרבה ביורוקרטיה צריכה לעבוד. לפעמים צריך להאמין ולהיות אופטימים, במיוחד כשזה מרגיש נכון. במיוחד כשאביב עכשיו והכל פורח ויש ריח נפלא באויר. במיוחד שהיה לנו חופש שבוע משיעורי הבית. בחיים לא לקחתי שיעורי בית כל כך ברצינות כמו שאני לוקחת את שיעורי הבית של הילדים שלי. אולי גם כאן צריך לשחרר קצת.
סוף שבוע רגוע וטוב לכולנו, מחשבות טובות ואהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
